הצרפתים כה חששו מעלייתה של גרמניה, עד שביקשו לכבול אותה למסגרת אירופית רחבה יותר. כך, בחלוף חצי-מאה, בא לעולם האיחוד-האירופי • אלא מה? התכנית הצליחה עד כדי-כך שכיום גרמניה היא הגורם הדומיננטי העיקרי באיחוד • מעמדה זו החלה גרמניה להכתיב תנאים ומדיניות לחברות האיחוד, כולל לצרפת עצמה • ד"ר עמנואל נבון על הגלגל המסתובב של הפוליטיקה האירופית
לפני 24 שנה בדיוק, ב-28 בנובמבר 1989, פרסם קנצלר מערב גרמניה הלמוט קול תכנית לאיחודן של שתי הגרמניות. האפשרות שגרמניה תהפוך שוב למעצמה בלב אירופה הכניסה את הצרפתים לפאניקה. כה גדולה היתה החרדה, עד שנשיא צרפת דאז, פרנסואה מיטראן, ניסה לשכנע את מיכאל גורבצ'וב למנוע את איחוד שתי הגרמניות, אך לשווא. כאשר התברר למיטראן כי לא ניתן יהיה למנוע את התהליך, הוא ניסה לחבר את גרמניה לאירופה באופן בלתי-הפיך, כדי לכופף את העוצמה הגרמנית לקהילה האירופית (שמו של האיחוד האירופי באותה תקופה). כך נולד הרעיון של היורו – המטבע האחיד.
בפרספקטיבה היסטורית של רבע מאה, נראה שהשיטה של מיטראן הצליחה יותר מדי. מדינות אירופה הצליחו לקשור את הגוליבר הגרמני לאירופה, עד כדי כך שגרמניה מחזיקה בידיה את עתיד המטבע המשותף.
במאה ה-20, גרמניה הייתה הבעיה המרכזית של אירופה בכלל ושל צרפת בפרט; היא גרמה לשתי מלחמות עולם, ובמהלך מלחמת העולם השנייה היא השתלטה על כל היבשת האירופית. הסכמי ורסאי, שנכפו על גרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה, לא היו הסכמי שלום. כפי שטען פרדינד פוש, הרמטכ"ל הצרפתי דאז, כשנודע לו על תוכן הסכמי ורסאי: "זה לא הסכם שלום. זו הפסקת אש לעשרים שנה". ואכן, עשרים שנה בדיוק לאחר מכן פרצה מלחמת-העולם השנייה.
הגרמנים קוראים לשנת 1945 "שנת אפס" (Stunde Null): בסוף מלחמת העולם השנייה, גרמניה מצאה את עצמה תחת השליטה המשותפת של ארצות-הברית ושל ברית-המועצות. גרמניה מצאה את עצמה, פיזית, בלב במלחמה הקרה, ולכן חולקה לשתי מדינות.
הצרפתים רצו להפוך את מערב גרמניה למדינה חלשה שלא תוכל לשוב ולאיים עליהם, אך ארצות-הברית דווקא רצתה שגרמניה תהיה חזקה דיה לעמוד מול האיום הסובייטי. ומהרגע שהתברר לצרפתים שגרמניה תהפוך שוב, באיזשהו שלב, לכוח הכלכלי הדומיננטי באירופה, הם החליטו לכופף את גרמניה המערבית למנגנון כלכלי משותף.
כך נולד הרעיון של 'הקהילה האירופית לפחם ולפלדה' (ECSC), שהוקמה בשנת 1951 ושהייתה למעשה אבן הפינה של מה שהפך בסוף לאיחוד האירופי. גרמניה הסכימה אז לכופף את עוצמתה למנגנון כלכלי אירופי משותף, משום שהיא הייתה זקוקה לשיקום הלגיטימיות שלה באירופה, ומשום שהקנצלר המערבי גרמני הראשון קונרד אדנאואר, הבין שללא נאמנות לארה"ב וללא שיתוף פעולה עם צרפת, גרמניה לא תוכל לשקם ולפתח את הכלכלה שלה.
המודל הזה הוכיח את עצמו. גרמניה חזרה למעמדה כמעצמה כלכלית, ללא התנגדות צרפתית, משום שהעוצמה הזאת היתה כפופה כעת למנגנון אירופי משותף: החל מ'הקהילה האירופית לפחם ולפלדה' בשנת 1951; דרך 'הקהילה הכלכלית האירופית' שהוקמה בשנת 1957 (EEC); ולבסוף במסגרת האיחוד האירופי (1993).
העובדה שגרמניה הייתה מחולקת לשתי מדינות, ושמערב גרמניה היתה בעלת אוכלוסיה דומה מספרית לזו של צרפת, תרמה להרגעת הצרפתים. כפי שאמר בציניות הסופר הצרפתי פרנסואה מוריאק: "אני כל-כך אוהב את גרמניה שאני מעדיף שתיים".
אך כל זה היה נכון בתקופת המלחמה הקרה. כשחומת ברלין קרסה וכשקנצלר מערב גרמניה דאז הלמוט קול ביקש לאחד את שתי הגרמניות, צרפת נכנסה לפאניקה. אז, בדומה למהלך שבו נקטה בשנות ה-50, בחרה צרפת לקשור את גורלה של גרמניה לגורלה של אירופה באופן בלתי-הפיך: כך נולד רעיון המטבע האחיד, היורו, שהיה הפרויקט המרכזי של הסכם מאסטריכט.
רבים לא האמינו אז שגרמניה תסכים לוותר על המארק הגרמני, שהיה סמל ההצלחה הכלכלית הגרמנית. אך הקנצלר הגרמני היה מוכן לשלם את המחיר לא רק כדי להבטיח את האיחוד של גרמניה, אלא גם מפני שהוא – שחווה את מלחמת העולם השנייה כנער – האמין באמת ובתמים בצורך להגיע לפיוס היסטורי בין גרמניה לצרפת, ולהביא לקץ המלחמות באירופה באמצעות תלות הדדית וויתור מסוים על ריבונות כלכלית.
הייתה זו החלטה היסטורית של קול, אך כבר אז היו קולות בגרמניה שהטילו ספק בהיגיון הכלכלי של הנהגת מטבע אחיד, כאשר כל ממשלה ממשיכה להיות ריבונית בקביעת המדיניות הכלכלית הפנימית שלה. על אחת כמה וכמה, בהתחשב בפערים הגדולים שבין התרבות הכלכלית של צפון-אירופה לבין זו של דרום-אירופה.
הבעיה הייתה חמורה עוד יותר, לאור העובדה שרק חלק ממדינות האיחוד ביצעו רפורמות לאיזון התקציבים הציבוריים שלהן. במלים אחרות, היורו הנהיג מטבע המשותף הן למדינות החיות מעבר לאמצעים שלהן והן למדינות שהתנהלו בתקציבים מאוזנים.
המנגנון השביר והלא הגיוני הזה החזיק איכשהו מעמד, פחות או יותר, עד המשבר הפיננסי של 2008. עד אז, אפילו הממשלות שהתעלמו מן הצוק הפיסקלי יכלו להמשיך ולגייס כסף בזכות הערבויות הריבוניות שלהן. אולם, עם פרוץ המשבר המצב השתנה באחת, כאשר מדינות כמו יוון, ספרד ופורטוגל הגיעו לסף חדלות פירעון. ומכיוון שמדינות אלו הן חברות ביורו, הקריסה שלהן איימה על היורו עצמו, ומי שנקרא לעזרה היתה כמובן גרמניה.
עבור גרמניה, הנהגת היורו הייתה מחיר כבד אך נסבל בתמורה לאיחודן של שתי הגרמניות ולפיוס היסטורי עם צרפת. אולם, הן מעולם לא הסכימו לאיחוד כדי לממן את הסיאסטה של הספרדים ואת העלמות המס של היוונים.
אין זה פלא אפוא, שכיום פועלת מפלגה חדשה בגרמניה, 'אלטרנטיבה לגרמניה' (Alternative für Deutschland), שהאג'נדה העיקרית שלה היא פרישה מן היורו. לא מדובר במפלגה פופוליסטית או קיצונית, אלא דווקא במפלגה של אקדמאים ושל כלכלנים. המפלגה גם רחוקה מלהיות אנטי-אירופאית; היא רוצה שגרמניה תישאר באיחוד האירופי אך על-פי המודל שלפני הסכם מאסטריכט, דהיינו בלי היורו. אמנם, בבחירות האחרונות המפלגה לא עברה את אחוז החסימה, אך לא ניתן להתעלם מן העובדה שליותר ויותר גרמנים נמאס לסבסד את חוסר האחריות של המדינות הדרומיות.
אך מכיוון שלפרישה מן האירו יש מחיר כלכלי כבד, ומכיוון שהיא גם לא רוצה להצטייר כמי שפירקה את החבילה של השלום הכלכלי האירופי, גרמניה תשאף להכתיב את התנאים שלה לשותפות האחרות. כפי שהיא כבר עושה בהצלחה ביחס למדינות שמבקשות קו אשראי, שאי-יציבותן מאיימת על יציבות היורו.
גרמניה היא הכלכלה החזקה ביותר באירופה: הכלכלה הגרמנית מייצרת 20 אחוזים מהתוצר האירופי, ו-25 אחוזים מהייצוא של היבשת. שיעור האבטלה בגרמניה הוא 5.4 אחוזים בלבד, פחות מחצי מהממוצע האירופי. וגרמניה גם מתהדרת בתקציב מאוזן ובחוב שהולך וקטן.
לכן, גרמניה הפכה למדינה הדומיננטית באיחוד האירופי. אמנם לבריטניה ולצרפת יש מושב קבוע במועצת הביטחון, נשק גרעיני, שפה שמדוברת במושבות לשעבר מעבר לים, ויכולת צבאית שמעניקה להן תפקיד מוביל בברית NATO – אך אלמנטים אלו פחות רלוונטיים היום לצורך מדידת העוצמה. המנוע הכלכלי של אירופה זה גרמניה, וגרמניה היא המדינה היחידה שיכולה באמת להחליט על גורל היורו. פעם שאל הנרי קיסינג'ר: "אם אני רוצה לדבר עם אירופה, איזה מספר אני צריך לחייג?" היום, ברור לרוב מנהיגי העולם שאם הם רוצים לדבר עם אירופה, הם צריכים לחייג לאנגלה מרקל, גם אם ה-NSA מאזין לשיחות שלה.
ההגמוניה הכלכלית של גרמניה באירופה מפחידה את האירופאים ואת הגרמנים עצמם. בעוד שהעוצמה של ארצות-הברית הצילה את העולם החופשי מן הפאשיזם ומהקומוניזים, העוצמה הגרמנית לא זכורה לטוב באירופה, בלשון המעטה. בגרמניה עצמה כמעט שאין לגיטימציה לרעיון של להפוך שוב למעצמה. הגרמנים מעדיפים לראות את עצמם כשוויץ גדולה.
זהו אפוא, הפרדוקס במצבה הנוכחי של גרמניה באירופה: מצד אחד, הגרמנים מחויבים לשלום הכלכלי האירופי, שהפך את גרמניה למעצמה כלכלית ללא שאיפות צבאיות ובינלאומיות; אך מצד שני, האירופאים הצליחו לקשור את גרמניה לכלכלה משותפת ולמטבע אחיד, עד שגורל היורו תלוי היום ברצונה הטוב של גרמניה.
נכון להיום, התנאי המרכזי שמציבה גרמניה הוא ששאר מדינות אירופה יפגינו רצינות ואחריות, ויבצעו רפורמות שגרמניה רואה כהכרחיות לעתיד הכלכלה האירופית.
בעניין זה, יש לאנגלה מרקל שלושה מספרים שהיא אוהבת לצטט כל הזמן: 7, 25 ו-50: באירופה 7 אחוזים מאוכלוסיית העולם, 25 אחוזים מהתוצר הכלכלי הגלובאלי ו-50 אחוזים מההוצאות החברתיות של הכלכלה העולמית. לכן, אם אירופה רוצה להמשיך לצמוח כלכלית ולהתחרות עם השווקים המתעוררים, היא לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ברמת הוצאות שכזו.
גרמניה צמצמה את ההוצאות הציבוריות שלה עם הרפורמות שהיא התחילה ליישם בשנת 2003, והיא מצפה ממדינות אחרות לעשות את אותו הדבר. וכפי שמסתמן, המדינה הבאה בתור שתצטרך להיענות לדרישות הגרמניות לצמצום ההוצאות הממשלתיות, ולעידוד הצמיחה, תהיה צרפת – אותה מדינה שלפני עשרים שנה קידמה את רעיון היורו כדי שגרמניה תהיה תחת שליטה.
הצרפתים שכל-כך "אהבו" את גרמניה עד שהם העדיפו שתיים, שרצו לקשור את הגוליבר הגרמני לאיחוד האירופי, צריכים להיענות היום לדרישותיה של גרמניה אם הם רוצים שהגוליבר לא יתיר את כבליו.