בזמן שאירופה ישנה (מידה, 23 מרץ 2016)

חדירת האסלאם הרדיקלי לאירופה לא החלה עם עליית דאע"ש, אלה שנים ארוכות לפני כן. מי שמסרב לקרוא לבעיה בשמה גם לא ידע כיצד להתמודד עמה

זו תהיה טעות לבחון את האירוע שהתרחש אתמול בבריסל כאירוע נקודתי. גם עליית דאע"ש אינה ה'גראונג זירו' שממנו הכל התחיל. למעשה, שני הפיגועים הקשים הם שיא של תהליך היסטורי, שהתחיל עם ההגירה הערבית לאירופה ועם הרדיקליזציה הדתית שהושפעה על-ידי סעודיה ואיראן. הבעיה אינה בהכרח ההגירה, יותר מאשר זהותם של המהגרים.

אך כדי להבין זאת, ראשית יש לחזור לתחילת המחצית השנייה של המאה העשרים. קצרה היריעה מלהכיל את שלל המורכבויות והאירועים שהובילו את אירופה למצב הביש בו היא מצויה היום, אך אפשר לנסות ולתארם בקווים כלליים.

האסלאמיזם גבר על הקומוניזם

הסיפור מתחיל דווקא בתנועות השחרור נגד הקולוניאליזם הצרפתי והבריטי, שהיו ברובן הגדול חילוניות וסוציאליסטיות.

בתקופה הראשונה שלאחר קבלת העצמאות במדינות ערב בצפון אפריקה ובמזרח-התיכון, לא היה מקובל למתוח ביקורת על תנועות השחרור. כך למשל היה באלג'יריה, שם החזית לשחרור לאומי (Front de Libération nationale, FLN), תנועה חילונית-סוציאליסטית, הובילה את המאבק נגד הצרפתים. אף אחד לא העז לבקר את מי שגירש את הזרים. אך מהר מאוד, השחיתות והניהול הכושל של הכלכלה החלו לעורר תסכול וביקורת גלויה.

זמן מה לאחר מכן, מדינות כמו אלג'יריה, סוריה, עיראק ומצרים יישרו קו עם ברית-המועצות, ואימצו מודל כלכלי סוציאליסטי. הקומוניסטים במדינות הללו עמדו בחזית הביקורת כלפי השלטון, אך המנהיגים הערבים אפשרו לה להתקיים כל עוד היא הייתה רכה. כאשר הביקורת החריפה והטונים עלו, המנהיגים הקומוניסטים נעצרו וחוסלו. באלג'יריה, מכיוון שהסטודנטים והמרצים הקומוניסטים באוניברסיטאות היו דוברי צרפתית, הממשלה החליטה לכפות "ערביזציה" על האוניברסיטאות, בין השאר על-ידי "ייבוא" של סטודנטים מהמזרח-התיכון. בלי להיות מודעת לכך, הממשלה החלה לזרוע את זרעי האסלאמיזציה כבר אז.

תוצאות מלחמת ששת הימים היו שלב נוסף בתהליך. כל הממשלות הערביות שהיו מעורבות במלחמה הזו איבדו את החסינות שלהן מפני ביקורת גלויה – בין אם הן היו פרו-סובייטיות או פרו-מערביות. בנוסף, המאבק על "פלסטין" הפך למוקד ההתארגנות הפוליטית בעולם הערבי. ההתארגנות הזו הייתה גם בקרב המרקסיסטים וגם בקרב האסלמיסטים, ורק לאחר מלחמת יום כיפור זכו האסלאמיסטים ביתרון על-פני הקומוניסטים.

לפני ההשפלה של 1967, הערבים ראו במנהיג מצרים נאצר את הגיבור הלאומי שלהם, בעוד סעודיה נתפסה כשלטון מושחת ושפוט של ארה"ב. אולם לאחר 1973, סעודיה היא זו שהובילה את חרם הנפט כדי לבודד את ישראל וכדי להכתיב מדיניות פרו-ערבית למדינות המערביות. כך היא זכתה בלגיטימציה בעולם הערבי ובקרב הקהילות הערביות באירופה. ובנקודה זו הוכרע המאבק בין המרקסיסטים לבין האסלאמיסטים, הנלחמים בשלטונות הערבים השנואים.

לא רק שתדמיתה של סעודיה השתנתה בתודעה הערבית, אלא שסעודיה גם מימנה את השינוי התודעתי הזה בזכות העושר שלה: בתי ספר, מסגדים ואוניברסיטאות החלו לצוץ ברחבי העולם הערבי, ולקדם את המסר של האסלאם בגרסה הווהאבית שלה. וככל שסעודיה ספקה יותר שירותי רווחה בעולם הערבי, האג'נדה האסלאמית שלה התפשטה.

תהליך הדרגתי של חדירה לאירופה

סעודיה החלה להפיץ את האסלאם הווהאבי גם באירופה. היא מימנה הקמת מסגדים, משכורות של אימאמים, וכן שירותי חינוך ורווחה למוסלמים. השפעת הוואהביזם בקרב המוסלמים האירופאים אינה מקרית. במקביל, איראן הפכה לרפובליקה אסלאמית לאחר המהפכה של 1979, ומשטר האייתוללות החל לייצא את המודל האסלאמי המהפכני שלו ברחבי העולם. כך, תוך כעשור, השפעתן של סעודיה ושל איראן הורגשה היטב באירופה.

ב-1989, שנה בלבד לאחר תום מלחמת איראן-עיראק, קרו שני דברים שהדליקו נורה אדומה באירופה. באנגליה, הסופר סלמן רושדי "הורשע" על-ידי מנהיג איראן איאתוללה חומייני בשל ספרו ה"כופר", 'פסוקי השטן'. פסק הדין שלו (פאתווה) קבע כי דינו של רושדי הוא מוות. באותה שנה בדיוק, ילדה בבית ספר ממלכתי בצרפת הגיעה לכיתה מכוסת חיג'אב. הצרפתים לא ידעו איך להתמודד עם התופעה הזאת, אשר קראה תיגר על עיקרון ה-Laïcité (הוצאת הדת מן המרחב הציבורי).

שנה לאחר מכן, ב-1990, הצרפתים שוב הופתעו, הפעם במושבה שלהם לשעבר, אלג'ריה. בבחירות שהתקיימו לרשויות המקומיות, המפלגה הסלפית הקיצונית Front islamique du salut (החזית האסלאמית להצלה) ניצחה. זה לא נגמר שם: ב-1992 המפלגה גם זכתה בבחירות הלאומיות. הייתה זו הפעם הראשונה שמפלגה אסלאמית ניצחה בבחירות חופשיות במדינה מוסלמית.

לבסוף, השלטון של ה-FLN ביטל את הבחירות רטרואקטיבית, ודיכא את האסלאמיסטים. אך המהלך הכוחני לא שינה את העובדה שהתבשל משהו עמוק בתוך החברה האלג'יראית במשך השנים.

תופעה זו התרחשה לא רק באלג'יריה עצמה, אלא גם בקרב האלג'יראים שהיגרו לצרפת. הדור הראשון של המהגרים המוסלמים אחרי מלחמת העולם השנייה ובשנות ה-70 של המאה העשרים לא היה דתי במיוחד. לעומת זאת, בדור השני והשלישי קיימת תופעה של התקרבות לדת, ואפילו של הקצנה. אותם קיצונים בקרב המוסלמים האירופים מזדהים עם המדינה האסלאמית. חלק הלכו להילחם בסוריה, וחלק מבצעים פיגועים באירופה, כפי שעשו זאת עכשיו בבריסל, ולפני מספר חודשים בפריס.

לא קיפוח, לא אפליה

מי שטוען שתופעת ההקצנה הדתית בקרב מוסלמי אירופה היא תוצאה של אפליה חברתית וכלכלית צריך להסביר מדוע לא קיימת הקצנה ואלימות דומה בקרב מהגרים אחרים שהיגרו למערב אירופה ממזרח אירופה ומדרום-מזרח אסיה. הרי לא הייתה תופעה כזו בקרב הוויאטנאמים, הפולנים או הפורטוגזים שהיגרו לצרפת במאה הקודמת. ובניגוד למהגרים של המאה ה-19 ושל תחילת המאה ה-20, המהגרים הערבים של שנות ה-70 נהנו דווקא מתנאים סוציאליים כמו ביטוח בריאות, ביטוח לאומי ודיור מוגן. כך שההסבר הזה לא מחזיק מים.

המחבל שביצע את הפיגועים בפריס בנובמבר 2015 הסתתר במהלך ארבעה חודשים בשכונת מולנבק שבבריסל. אי אפשר להסתתר כל כך הרבה זמן ללא שיתוף פעולה של השכנים. מולנבק הפכה לישות אקס-טריטוריאלית, שהמשטרה בקושי נכנסת אליה. וכל זה מתרחש כמה מאות מטרים ממוסדות האיחוד האירופי בבריסל.

אחרי הפיגועים של נובמבר 2015, צרפת הגיבה ביד קשה. הנשיא הולנד הכריז על מצב חירום, הורה להפציץ את המדינה האסלאמית בסוריה, וקידם תיקון חוקה כדי לשלול אזרחות ממחבלים. אך צרפת היא מדינה ותיקה עם מסורת מדינית של הפעלת כוח, ועם חוקה שמעניקה סמכויות נרחבות לנשיא. אחרי הכל, דה-גול כתב את החוקה של הרפובליקה החמישית כדי להחזיר יציבות שלטונית לצרפת, וכדי להתמודד עם מצבים של משבר (והוא ידע להפעיל את כל הסמכויות שלו כאשר קציני צבא באלג'יר ניסו למרוד נגדו, אחרי ההחלטה לסגת מאלג'יריה).

בלגיה, לעומת זו, היא מדינה מלאכותית, חדשה יחסית, ובלי המסורת הפוליטית האכזרית של צרפת. כך שהיכולת והנכונות שלה להתמודד עם האסלאם הרדיקלי בתוכה מוטלות בספק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *