לא כל פורש הוא אופורטוניסט (מידה, 23 מאי 2016)

את הביקורת הקשה שנתמחה לאחרונה באתר מידה על משה יעלון (על ידי עקיבא ביגמןועל ידי משה איפרגן) ניתן לסכם במשפט אחד: בעבר יעלון דבר נגד הברנז'ה, היום הוא מדקלם את דף המסרים שלה; לכן המסקנה היא שהוא אופורטוניסט שהפך את עורו. לא הייתי מתעלם מדבריו של יעלון רק בגלל שניתן למצוא סתירות בין אמירותיו בעבר ובהווה. וזאת לא רק משום שעל כל פוליטיקאי אפשר לכתוב מאמר החושף אמירות סותרות, אלא גם משום שכדאי לימין הישראלי להקשיב לביקורת שנמשעת מתוך הימין דווקא. תמיד קל ללעוג לדברים שאינם נוחים לאוזן ולהאשים את אומרם באופורטוניזם. קשה הרבה יותר להתמודד עם טיעוניו. אך כדאי לנסות.

אתחיל בגילוי נאות: על אף שאני לא מקורב אישית ליעלון, אני מזדהה עם התפתחותו האידאולוגית ומבין את תסכולו האישי. גם אני נולדתי למשפחה שמאלנית וגם אני חברתי לימין. בזכות הקריאה העצמאית שלי כנער, נטשתי את החילון ואת הסוציאליזם שעליהם גדלתי. בזכות המחקר האקדמי שלי, הגעתי למסקנה שהקונספציה של אוסלו הייתה הונאה עצמית ישראלית – על אף שלא הייתה לי התנגדות עקרונית לרעיון החלוקה. אפשר לומר שהדרך שבה אירווינג קריסטול הגדיר ניאו-שמרן ("שמאלן שהמציאות נחתה לו על הראש") די מתאימה לי.

ההזדהות שלי עם הימין היא תלת ממדית. בתחום הכלכלי, אני ליברל משום שאני מעדיף חירות על פני שיוויון. בתחום הפוליטי, אני ריאליסט משום שאני נוטה להתאים את עצמי למציאות במקום לנסות ולכופף אותה לרצוני, ומשום שאני ספקני ואף פסימי לגבי טבע האדם (כפי שנהג לומר ראש ממשלת איטליה לשעבר ג'וליו אנדריאוטי: "כאשר אתה חושב דברים רעים על אחרים אתה אומנם חוטא, אך אתה גם בדרך כלל צודק"). ובתחום הדתי, אני שמרן משום שאני מאמין שלמסורת יש ערך ותועלת.

כאשר התפקדתי לליכוד מיוזמתי באוקטובר 2000, עשיתי זאת לא רק כמחאה על כישלון ועידת קמפ-דייויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה, אלא גם משום שהליכוד היה הכתובת הפוליטית היחידה עבורי: על אף שאני גם ציוני וגם דתי, מעולם לא אימצתי את התיאוריה ההיסטורית של הרב קוק, ועל כן אינני מגדיר את עצמי כ "דתי לאומי".  עצם המושג "מפלגה דתית" זר לגמרי לתפיסת עולמי.

כאשר יעלון טוען שהליכוד של היום אינו הליכוד שאליו הוא הצטרף, הוא לא משכנע אותי: הליכוד של 2016 לא כל כך שונה מהליכוד של 2009. מצד שני, אי אפשר להתעלם מן העובדה שהפטנט של משה פייגלין שינה את פני הליכוד לאורך הזמן. פייגלין וקבוצתו אמנם סולקו מהליכוד על-ידי נתניהו ב-2015, אך הרעיון לפקוד את תושבי יש"ע הועתק על-ידי קבוצות אחרות (כגון הקבוצות של יוסי דגן ושל שבח שטרן) ביעילות רבה. ההבדלים בין הליכוד לבין הבית היהודי מטושטשים היום: מה כל כך שונה בין נפתלי בנט ובין זאב אלקין, או בין ציפי חוטובלי לבין שולי מועלם? את קבוצות המתפקדים של יש"ע מעניין רק נושא ההתיישבות, והן הפכו את התמיכה בהתיישבות למילה נרדפת של "ימין".

זהו עיוות, משתי סיבות. ראשית, משום שהתייחסות הציונות הדתית לשאלה הטריטוריאלית היא לא ימנית (שהרי היא לא ריאליסטית) אלא דתית. שנית, משום שהמחלוקת ההיסטורית בין ימין לשמאל מאז ההשכלה והמהפיכות האמריקנית והצרפתית היא מחלוקת שהחלה הרבה לפני מלחמת ששת הימים והיא לא קשורה לדילמות הטרירטוריאליות של מדינת ישראל.

היסטורית, הימין הקלאסי של ז'בוטינסקי, של ריאליזם מדיני (קיר הברזל) ושל ליברליזם כלכלי (התנגדות להשתלטות ההסתדרות) היה מובדל מן הציונות הדתית. היום, ההבדל הזה מטושטש עד מאוד, ואפשר להבין את חוסר הנוחות של יעלון בליכוד של היום, גם אם הוא לא מדייק בתאריכים.

הצטרפתי לליכוד בזמן שסיימתי את הדוקטורט שלי באוניברסיטה העברית, על אף המחיר המקצועי הכרוך בצעד כזה. וכאשר פרשתי מהליכוד 15 שנה בדיוק לאחר מכן (בנובמבר 2015) עשיתי זאת גם כמחאה. דעותיי לא השתנו, אך אני לא רואה יותר את מקומי בליכוד. ולמי שכבר צועק "אופורטוניסט!", אבהיר כי אין לקריירה האקדמית שלי מה להרוויח מפרישתי מהליכוד. גם אם הייתי מתפקד למרצ ומצטרף למכון הישראלי לדמוקרטיה, מעולם לא אקבל קביעות באוניברסיטה (למניעת כל ספק: אין בכוונתי להצטרף למפלגה אחרת).

מכאן הכעס שלי כאשר אני שומע את ההאשמה בדבר אפורטוניזם של יעלון: לא כל מי שמשנה את דעתו, או פורש, הוא אופורטוניסט. ככל שזה יישמע מוזר לקורא ישראלי, הרגיל כל כך לפוליטיקה שבטית ומגזרית, שינוי דעה ושינוי תפיסת עולם כמו גם פרישה ממפלגה, יכולים להיות אותנטיים וכנים. כאשר יעלון הבין שערפאת משקר, הוא נעשה ביקורתי כלפי תהליך אוסלו עד כדי גירושין ממשפחתו הפוליטית. הוא חבר לליכוד לא מתוך אפורטוניזם אלא כתוצאה משנוי תפיסה אמיתי. הוא היה יכול "לזרום" עם אריאל שרון לפני ההתנתקות ולהישאר רמטכ"ל. אלא שהוא הודח דווקא משום שהוא עמד על דעתו נגד הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה. זאת אינה התנהגות של אופורטוניסט. מי שמאשים את יעלון באופורטוניזם רק כאשר דבריו של יעלון לא מוצאים חן בעיניו, צריך לשאול את עצמו בכנות אם הוא לא לוקה בעצלות אינטלקטואלית.

גם לי יש ביקורת על התנהלותו של משה יעלון בפרשת יאיר גולן, משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא פורמלית: קצין בכיר במדים לא צריך לשאת דברים בעלי אופי פוליטי בטקס ממלכתי. הסיבה השנייה היא מהותית: דבריו של גולן היו לא נכונים עובדתית. יעלון היה צריך להסתפק בהבהרתו של גולן, ולא לעודד קצינים להביע דעות בעלות אופי פוליטי בפומבי.

אך בפרשת אלאור עזריה, מי שהתנהג כאופורטוניסט היה ראש הממשלה בנימין נתניהו (במקרה שלו, מאמר לא יספיק כדי לחשוף אמירות סותרות). כמו יעלון, נתניהו הסתייג באופן חד-משמעי ממעשיו של עזריה, ואז שינה כיוון לאחר שהוא הבין שה"בייס" הפוליטי שלו מזדהה דווקא עם החייל.  פורמלית, נכון שהעובדות לגבי עזריה ייקבעו רק בבית הדין הצבאי ונכון שיעלון היה צריך להמתין להשלמת ההליך המשפטי. יחד עם זאת, הסרטון שמראה את עזריה יורה במחבל המנוטרל משאיר מעט מקום לספק, ולכן אמירתו של יעלון (ושל נתניהו עד שהוא שינה עמדה) מיד לאחר שידור הסרטון לא הייתה מופרכת.

מי שמתנפל על יעלון בשל התנהלותו בפרשת אלאור עזריה צריך לשאול את עצמו בכנות מדוע הוא לא אומר מילה על התנהלותו של נתניהו באותה פרשה. כמו כן, מי שהגן כביכול על חופש הביטוי של יאיר גולן צריך לשאול את עצמו בכנות אם הוא היה נוקט באותה עמדה אילו יאיר גולן היה תוקף את עמותות השמאל ומשווה אותן ל "סכין בגב" שהשמאל הגרמני תקע כביכול בגבו של הצבא לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. יש כאן צביעות גם בשמאל וגם בימין. אך הצביעות ההגדית של השמאל לא מצדיקה את הצביעות של הימין שהתנפל על יעלון.

אני משתמש במילה "צביעות" משום שאלו שמתנפלים על יעלון שותקים כמו דגים מול נתניהו. מול נתניהו, שכתב ספר על איך לא להיכנע לטרור ושחרר מחבלים עם דם על הידיים. מול נתניהו ששינה גרסה עשרות פעמים לגבי הסכמתו למדינה פלסטינית. מול נתניהו שניסה לבטל את מוסד הנשיאות רק משום שהוא לא רצה את רובי ריבלין בתפקיד. מול נתניהו שכביכול לא ויתר על כלום לאובמה, אך בעצם ויתר לו על הכל (הסכמה למדינה פלסטינית, הקפאת הבנייה, ושחרור מחבלים). מול נתניהו שפירק ממשלה כביכול בגלל חוק הלאום ואז הוריד את החוק מסדר היום כדי להרכיב קואליציה עם החרדים. מול נתניהו שמפחד מהתמודדות אמיתית על ראשות הליכוד. מול נתניהו שקיבל את ההחלטה (המאוד שגויה בעיניי) לנאום בקונגרס במרץ 2015 כדי לטעון אחר כך שהוא מעולם לא חשב שהוא יגייס שם רוב של שני שליש נגד הסכם הגרעין עם איראן. ומול נתניהו שמינה לשר ביטחון את מי שהוא כינה לפני שבועות אחדים דמגוג שלא ראוי אפילו להיות פרשן צבאי.

הרשימה, לצערי, ארוכה יותר. אך הנקודה ברורה: מי שתוקף את יעלון בשם עקרון העקביות צריך להסביר מדוע הוא אף פעם לא מותח ביקורת על נתניהו בשל אותו עקרון.

אני פרשתי מהליכוד בין השאר משום שבשנתיים האחרונות יש לי יותר ויותר ביקורת על נתניהו, והרגשתי שלא ניתן להשמיע את הביקורת הזו בתוך הליכוד ושלא ניתן להשפיע מבפנים.  לכן אני יכול להבין את יעלון, גם אם אני לא תמיד מסכים איתו.

לא כל איש ימין שמותח ביקורת על נתניהו או שפורש מהכנסת או מהליכוד בגללו, הוא אופורטוניסט ממורמר שמחפש חיבוק מהברנז'ה, כפי שלא כל איש ימין שתמיד מצדיק את נתניהו ותוקף את מבקריו הוא כלב שמירה שמצפה לג'וב מהבוס. מי שדורש, בצדק, הגינות מיריביו הפוליטיים צריך לדרוש את אותה הגינות מעצמו ומשותפיו לדרך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *