מהפיכת האנרגיה של השותפות במזרח הים התיכון (מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים, 6 דצמבר 2018)

ההכרזה בנובמבר 2018 על הסכמתן של ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה לבנות צינור גז טבעי (הארוך ביותר בעולם) משדות הגז שמול חופי ישראל עד אירופה, מצביעה בבירור על כך שישראל בחרה באופציה היוונית על פני האופציה הטורקית. בעבר שקלה ישראל הקמת צינור גז טבעי לאירופה דרך טורקיה, אך הרעיון ננטש לטובת האופציה היוונית. צינור גז טבעי דרך טורקיה היה יכול להיות זול יותר יותר מבחינה כלכלית, אך חדל להיות בר-ביצוע מבחינה פוליטית, עקב מדיניותה העוינת של טורקיה כלפי ישראל, קפריסין ויוון.

הגז הטבעי הפך את יוון מיריבה לבעלת ברית של ישראל, בדיוק כשהיחסים בין ישראל ובין טורקיה החלו להתדרדר. ישראל גילתה את שדה הגז העצום 'לוויתן' ב-2009, זמן קצר לפני תקרית ספינת ה'מרמרה' ב-2010, שתרמה לקרע בינה לבין טורקיה. ב-2010 הפך בנימין נתניהו לראש הממשלה הישראלי הראשון שביקר ביוון, וחילות האוויר של ישראל ושל יוון החלו לראשונה באימונים צבאיים משותפים. בספטמבר 2011 חתמו ישראל ויוון על הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני. ישראל משתמשת כיום במרחב האווירי של יוון לצרכי אימונים.

טורקיה מתנגדת לשותפות שבין ישראל לקפריסין בנושא הגז הטבעי, אך לא הצליחה למנוע אותה. ב-2014, למשל, חדרה טורקיה למים הטריטוריאליים של קפריסין כדי לנסות ולמנוע ממנה לנצל את הגז הטבעי שלה.  מייבאת את מרבית הגז הטבעי שהיא צורכת, והיא תלויה מאוד במקורות הגז של רוסיה. טורקיה מייבאת 99% מהגז הטבעי שלה ו-60% מגיעים מרוסיה.  הגז הטבעי חשוב מאוד לכלכלת טורקיה, משום שהוא מייצר כמחצית מהחשמל של המדינה. טורקיה רואה בישראל ספקית פוטנציאלית של גז טבעי, אך היחסים בין שתי המדינות התדרדרו, ולכן לא סביר שהן תחבוֹרנה יחד בנושא הגז הטבעי. ישראל וטורקיה דנו בהסכם לאספקת גז טבעי בעבר, אולם השיחות לא התקדמו עד כה עקב המתחים הפוליטיים בין שתי המדינות.

פרויקט הגז הטבעי שהוסכם בין ישראל, יוון וקפריסין  פוגע בשאיפת טורקיה לגוון את מקורות הייבוא שלה.

ישראל, יוון וקפריסין מפיקות תועלת מהשותפות בנושא הגז הטבעי. ישראל רוכשת מינוף חזק יותר וערך אסטרטגי גבוה יותר מול האיחוד האירופי; יוון רוכשת מעמד של מרכז להפצת אנרגיה; וקפריסין זוכה בחשיבות אזורית ובינלאומית. ישראל, יוון וקפריסין מגבירות גם את שיתוף הפעולה הצבאי ביניהן. השותפות החדשה בנושא הגז הטבעי במזרח הים התיכון עשויה לשחק תפקיד חשוב במאמציה של אירופה לגוון את מקורות הגז הטבעי שלה ולצמצם את תלותה ברוסיה.

שותפותה של יוון עם קפריסין וישראל מחזקת את מעמדה כמרכז להפצת אנרגיה, מעמד שהחלה לרכוש ב-2013 עם ההחלטה על בנייתו של הצינור הטראנס-אדריאטי (TAP), שאמור להוביל אספקת גז מאזרבייג'ן לאיחוד האירופי דרך טורקיה, יוון, אלבניה ואיטליה. ליוון יש גם פוטנציאל להפוך ליצואנית של גז טבעי בזכות עצמה: מחקרים שנערכו על ידי 'החברה הנורבגית לשירותי נפט גיאולוגיים' (PGS) ב-2012 וב-2013 מצביעים על קיומם האפשרי של מאגרי נפט וגז ביוון (מדרום לאי כרתים).

שחקנית מרכזית נוספת בנושא הגז הטבעי באזורנו היא מצרים, שגם לה עתודות גז טבעי גדולות. שדה הגז שלה 'זוהר', שהתגלה ב-2015 מול חופה הצפוני, הוא הגדול ביותר בים התיכון (כמעט כפול בגודלו משדה הגז הישראלי 'לויתן'). אולם מכיוון שאוכלוסייתה של מצרים מונה 95 מיליון נפש ושיעור צמיחתה גבוה, מצרים זקוקה לגז הטבעי שלה כדי לספק את צרכי תושביה. למעשה, ייתכן שהיא אף תצטרך לייבא גז טבעי לשם כך גם לאחר ששדה הגז 'זוהר' ייכנס לפעולה. בכך תוכל ישראל לסייע באמצעות יצוא הגז הטבעי שלה. זה משתלם עבור ישראל לפתח שותפות אנרגיה עם מצרים, מאחר ולמצרים יש שני מסופים לניזול גז טבעי (שלישראל אין), שבאמצעותם תוכל ישראל לייצא גז טבעי נוזלי לאירופה ולאסיה. שותפות בין ישראל למצרים לא הייתה אפשרית כשמצרים נשלטה בידי האחים המוסלמים בין 2012 ל-2013, אך היא אופציה ריאלית תחת הנשיא א-סיסי.

השותפות המתפתחת במזרח הים התיכון בנושא הגז הטבעי היא מהפכנית. מבחינה היסטורית, האנרגיה הייתה תמיד עקב אכילס במדיניות החוץ של ישראל. כיום היא מהווה נכס, הודות לירידת ערכו של "נשק הנפט" ולעליית חשיבותו של הגז הטבעי בשוק האנרגיה העולמי. בזכות הצינור החדש, ישראל תהפוך בסופו של דבר ליצואנית גז טבעי לאירופה, ללא תלות בטורקיה. שינוי טקטוני זה יעניק לישראל מינוף מוגבר ביחסיה עם האיחוד האירופי.