נער הפוסטר של הרב תרבותיות בצרפת התגלה כאנטישמי (מידה, 4 מרץ 2017)

השמאל הצרפתי הוכה בימים אלה בתדהמה: מהדי מקלט, בלוגר מוסלמי בן 24 שאותרג וטופח על ידי התקשורת, התגלה לאחרונה כאנטישמי, הומופוב ושונא נשים. כבר בהיותו תלמיד תיכון החל מקלט בכתיבת בלוג על חיי המהגרים בפרברי צרפת. הוא משך את תשומת לבם של כמה עיתונאים, והפך במהרה לכוכב תקשורתי ולנער הפוסטר של האסלאם המתון ושל הרב־תרבותיות המוצלחת. עד שבשבועות האחרונים נחשפו ציוצים שכתב בטוויטר תחת שם בדוי בשנים 2015-2011.

תוכן הציוצים שנחשפו מצמרר. "תחזירו לנו את היטלר, שישלים את המלאכה", כתב מקלט על היהודים. על עיתונאי 'שרלי הבדו': "הם צריכים למות". על בן־לאדן: "אני מתגעגע אליו". על מוחמד מראח, הרוצח מטולוז: "יש בו יופי מרגש". על "הלבנים": "תמותו כמה שיותר מהר". על מרין לה־פן: "נשחט אותך על פי המסורת המוסלמית".

העיתונאים שטיפחו את מקלט נתונים במבוכה, אך לא כולם התנערו ממנו; חלקם אף יצאו להגנתו. פסקל קלארק, שאירחה במשך שנים את מקלט בתכנית הרדיו שלה, גיבתה אותו ושיבחה את "חוכמתו ואת אנושיותו". העיתונאי הוותיק קלוד אסקולוביץ' ביקש שלא להתייחס ברצינות לציוצים הנחשפים: "אלה סתם בדיחות גרועות של נער מתבגר". מגיש הרדיו קסאביה דה לה־פורט האשים את עצמו ואת שומעיו בבורות ובקטנוניות: "חייב להיות אצל מהדי מקלט משהו מורכב מדי עבורנו". אתר 'מדיאפרט' ועיתון 'ליברסיון' לא רק מגנים על מקלט, אלא תוקפים את קטגוריו. לטענתם, מקלט הוא בעצם קורבן של שונאי מהגרים, שהלכו לחטט בחשבון הטוויטר האנונימי שלו כדי להסית נגד מוסלמים.

"פרשת מקלט" היא לא רק דוגמה נוספת לפשיטת הרגל המוסרית של השמאל הצרפתי. היא גם חשפה את סירובו של אותו שמאל להכיר בעובדה שיש דבר כזה אנטישמיות מוסלמית. הפילוסוף הצרפתי פסקל ברוקנר כינה את פרשת מקלט "הטיטניק של השמאל העירוני". כפי שברוקנר מסביר, השמאל הצרפתי אינו מסוגל להשתחרר מן האקסיומה שלפיה כל מי שחי פעם תחת שלטון קולוניאלי הוא חף מפשע בהגדרה, וכי הוא פשוט לא יכול להיות גזען, אנטישמי או מדכא. השמאל הצרפתי, מוסיף ברוקנר, העניק לאסלאם סטטוס מיוחד: זוהי הדת היחידה במדינה שמוגנת מפני ביקורת ולעג.

אם פרשת מקלט היא הטיטניק של השמאל העירוני, הרי שהבחירות לנשיאות עלולות להפוך ל'ברזינה' שלו. התקשורת והפרקליטות פתחו במלחמת התשה נגד מועמד הימין פרנסואה פיון. מי שנחשב עד לא מזמן המועמד המוביל, נלחם עתה על חייו הפוליטיים נגד כל הסיכויים. פיון היה רשאי על פי חוק להעסיק את אשתו כעוזרת פרלמנטרית (נוהג נפוץ בצרפת), וקטגוריו לא הצליחו להוכיח עד כה שהעסקתה הייתה פיקטיבית. אך עצם ההאשמה הפכה לקטלנית, ושימוע מול שופטים (שמועדו כבר נקבע) יחסל את סיכוייו של פיון. כך שבסיבוב השני יתמודדו ככל הנראה מרין לה־פן ועמנואל מקרון.

מקרון הוא האתרוג של התקשורת הצרפתית. הוא מקבל צ'ק פתוח, אף שהתמודדותו היא הונאת פונזי פוליטית. הוא איש ממסד ואליטה (בוגר 'ליגת הקיסוס' ובכיר בבנק רוטשילד לשעבר), שמציג עצמו כאנטי־ממסדי. הוא היה שר בכיר בממשלה, שהיום הוא תוקף אותה כגרועה. הוא לא טרח לכתוב מצע ("לא צריך"). אפילו בשמועות העסיסיות על חייו הפרטיים התקשורת לא נוגעת. במלים אחרות, התקשורת הצרפתית שחיסלה את פיון מאתרגת את מקרון.

אך האסטרטגיה הזו, שמטרתה לחסום את הימין הקלאסי מבלי להסתכן בניצחונה של לה־פן, עלולה להביא לתוצאות הפוכות. בסקר האחרון של העיתון 'לה פיגרו' מקבלת לה־פן 45% מול פיון בסיבוב השני, ו־42% מול מקרון. כיוון שאותם סקרים "חזו" את כישלונם של תומכי ה'ברקזיט' ושל דונלד טראמפ, ברור שאין להוציא מכלל אפשרות את ניצחונה של לה פן. אם מנהיגת 'החזית הלואמית' תהיה נשיאת צרפת, היא תוכל להודות לתקשורת שחיסלה מועמד רציני וטיפחה שרלטן. אך אל תצפו מהשמאל הצרפתי להתנצל אם הדבר יקרה. אדרבה, תהיה לו עוד סיבה לסנגר על מהדי מקלט.

פריימריז פתוחים: הדרך הפשוטה והיעילה לגרום לח"כים לעבוד למעננו (מידה, 5 ספטמבר 2016)

בשנים האחרונות תופס נושא שינוי שיטת הממשל מקום מרכזי בדיון הציבורי. פוליטיקאים, חוקרים ועיתונאים עוסקים רבות בחוליי ה"שיטה", ומציעים מגוון רחב של שינויים אפשריים. אין להכחיש: ישנן בעיות בשיטה הנהוגה בישראל, אך חשוב להבין מהן בדיוק הבעיות, אילו פתרונות יכולים להועיל, ובעיקר מה לא נכון לעשות. כפי שנראה להלן, ישראל למודת ניסיון בשינויים שונים של המערכת, אך רבים מהם לא עלו יפה וגרמו רק נזק. ראוי לבחון זאת בזהירות לפני שמציעים שינויים ורפורמות נוספות.

לפי טענה רווחת, שיטת הבחירות הנהוגה בישראל גורמת לאי־יציבות שלטונית. על פניו, העובדות מצדיקות את הטענה הזו, שכן ב־66 השנים האחרונות (בין 1949 ל־2015) כיהנו 33 ממשלות במדינת ישראל. תוחלת חיים של שנתיים בממוצע לממשלה מצביעה לכאורה על חוסר יציבות. אלא שמדובר באשליה אופטית. אותה תוחלת חיים ממוצעת של שנתיים איננה פועל יוצא של שיטת הבחירות דווקא. פעם אחת בלבד בתולדות המדינה, בשנת 1990, נפלה ממשלה בגלל הצבעת אי־אמון בכנסת. כמו כן, מאז קום המדינה התקיימו 19 כנסות, כך שתוחלת החיים הממוצעת של כל כנסת הייתה של שלוש שנים וחצי (קצת פחות מארבע השנים המוקצבות לכל כנסת בחוק).

תוחלת החיים הקצרה יחסית של ממשלות ישראל איננה נובעת מהפלת ממשלות על ידי הכנסת או מבחירות מוקדמות. בלא מעט מקרים, קיצור ימי הממשלות נבע מנסיבות חריגות שאינן קשורות לשיטת הבחירות. תשעה ממשלות לא השלימו את כהונתן בשל התפטרות ראש הממשלה (ב-ֽ1950,1952, 1954, 1955, 1958, 1963, 1964, 1974, ו־1983). ראש ממשלה אחד מת במהלך כהונתו (לוי אשכול ב־1969), וראש ממשלה אחר נרצח (יצחק רבין ב־1995). בשנים 1988-1984 התקיימו שתי ממשלות משום שכך נקבע בהסכם הרוטציה בין הליכוד למערך. ב־2001 הוקמה ממשלה חדשה לאחר שראש הממשלה אהוד ברק החליט לערוך בחירות מוקדמות לראשות הממשלה.

מדינת ישראל איננה סובלת אפוא מתופעה של בחירות תכופות, וגם לא מהפלה סדרתית של ממשלות על ידי הפרלמנט (תופעה שאפיינה את הרפובליקה השלישית והרפובליקה הרביעית בצרפת, וכן את איטליה עד שנת 1994). ובכל זאת, מה שמכונה 'התרגיל המסריח' של 1990, אותו ניסיון כושל של שמעון פרס להרכיב קואליציה צרה עם המפלגות החרדיות, המחיש את כוח הסחיטה של המפלגות החרדיות וגרם ללחץ ציבורי "לשנות את שיטת הממשל".

ב־1992 נחקק חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה, במטרה להוציא מידי המפלגות את היכולת לקבוע את זהותו של ראש הממשלה. לרפורמה משונה זו לא היה אח ורע במשטרים פרלמנטריים אחרים: במשטר פרלמנטרי הממשלה והעומד בראשה מקבלים את סמכותם מן הפרלמנט; במשטר נשיאותי, לעומת זאת, הממשלה ממונה על ידי נשיא הנבחר בבחירות ישירות. הרפורמה של 1992 יצרה מערכת היברידית שביטלה את התמריץ להצביע לאחת משתי המפלגות הגדולות כדי לקבוע את זהותו של ראש הממשלה. לכן, הרפורמה צמצמה את כוחן של הליכוד והעבודה ופיצלה עוד יותר את המפה הפוליטית (חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה בוטל ב־2001).

"חוק הבחירה הישירה" לא היה השינוי היחיד שיצר תוצאה הפוכה מן המצופה. כוח הסחיטה, לכאורה, של המפלגות הקטנות והבינוניות הוליד את הרעיון לדחוק אותן מן הכנסת באמצעות העלאת אחוז החסימה. אחוז החסימה – שעמד על 0.83% בלבד בכנסת הראשונה – הועלה מ־1% ל־1.5% ב־1992, ושוב ב־2003 ל־2% וב־2014 ל־3.25%. אלא שגם התאוריה וגם הפרקטיקה מוכיחות כי אחוז חסימה גבוה פוגע דווקא במשילות ובהרכבת קואליציות. ככל שמספר המפלגות הקטנות רב יותר, כך נהנה ראש הממשלה המיועד מיותר אופציות קואליציוניות, ולרשות ראש הממשלה המכהן עומדות יותר חלופות מול איומים וסחיטה של שותפיו. ואכן, לאחר הבחירות של 2015 – שאחוז החסימה בהן עמד על 3.25% – נאלץ ראש הממשלה להיכנע לתכתיב "הרגע האחרון" של מפלגת הבית היהודי, בהיעדר מפלגות קטנות וחלופות קואליציוניות.

אחוז חסימה גבוה עלול גם למנוע הקמת קואליציות טבעיות. בגרמניה, אחוז חסימה של 5% לבית התחתון השאיר בחוץ את המפלגה הליברלית בבחירות של 2013, מה שאילץ את הקנצלרית אנגלה מרקל להקים קואליציה בלתי הגיונית עם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית במקום עם שותפתה הטבעית. גרמניה איננה סובלת עוד מחוסר יציבות ממשלתית (כמו בתקופת רפובליקת ויימאר) לא בגלל אחוז חסימה של 5%, אלא, בין השאר, משום שב־1949 אומצה שיטת "אי־אמון קונסטרוקטיבי" (הבית התחתון יכול להפיל ממשלה בהצבעת אי־אמון רק אם הוא מציג ממשלה חלופית הנתמכת על ידי רוב פרלמנטרי). ישראל אימצה אף היא את שיטת "אי־האימון הקונסטרוקטיבי" ב־2014. זו הייתה הרפורמה המועילה היחידה של "שיטת הממשל" בישראל. אך ישראל זקוקה לרפורמה נוספת.

אחד החסרונות של שיטת הבחירות בישראל הוא שאין בה קשר ואחריותיות בין הבוחר לנבחר. במפלגות הפרסונליות, חברי הכנסת חייבים דין וחשבון אך ורק ליו"ר המפלגה. במפלגות שבהן מתקיימים פריימריז, חברי הכנסת חייבים דין וחשבון לקבלני קולות ולקבוצות אינטרסים מאורגנות. הרשימות לכנסת נכפות על הבוחר מבלי שהוא יוכל לתגמל או להעניש את נבחריו.

לכאורה, אחד הפתרונות יכול להיות מעבר לשיטת בחירות אזורית, בה כל מחוז בוחר את נציגיו בפרלמנט. על פניו, שיטה זו יוצרת קשר ישיר ואחריותיות בין הנבחר לבין הבוחר, שכן הבוחר יכול לפנות באופן ישיר לנציג המחוזי שלו בפרלמנט ואף להצביע למתחריו אם אינו שבע רצון מתפקודו. אך בפועל גם שיטה זו לא מצליחה להגשים את המטרה. רק מיעוט קטן של בוחרים – פחות מ־10% לפי רוב המחקרים – מוכנים לחצות קווים פוליטיים ולהצביע למועמד ממפלגה יריבה. זאת, משום שבחירות רובניות אזוריות הן בחירות גם למועמד הספציפי אך גם למפלגה וראשות המדינה. רוב הבוחרים אינם מוכנים להסתכן בניצחון המפלגה היריבה ובהקמת ממשלה המנוגדת להשקפתם, רק כדי להביע את אכזבתם מנציג מחוזם בפרלמנט. בכל מקרה, מעבר לבחירות רובניות אזוריות איננו ריאלי בישראל בשל התנגדותן של המפלגות הקטנות והבינוניות, ובגלל האתגר העצום של עיצוב מחוזות בחירה במציאות הגאוגרפית והדמוגרפית של ישראל.

דרך אחרת, ומועילה, ליצור קשר ואחריותיות בין בוחר לנבחר היא לאפשר לבוחר להשפיע על הרכב הרשימה שעבורה הוא מצביע ביום הבחירות. על פי הצעה זו, ביום הבחירות יוכל הבוחר לסמן את המועמדים שהוא מעוניין בהם ברשימת המפלגה שעבורה הוא מצביע. שיטה זו, הנהוגה בגרסות שונות בכמעט עשרים דמוקרטיות יציבות, משחררת במידה רבה את המועמדים מהשחיתות והכניעות המאפיינות את הפריימריז. רשימה פתוחה לשיפוט הבוחר מאפשרת דירוג של נבחרי הציבור על פי הישגיהם. שיטה זו מעניקה אמנם יתרון לאנשים מפורסמים, אך בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות היכולת להגיע לציבורים רחבים קלה וזולה יותר מאי־פעם.

רפורמה כזו תדרוש חקיקה, ויהיה אפשר לגייס רוב בעבורה רק אם שיטת הרשימות הפתוחות תהיה אופציונלית. כלומר, רק אם המפלגות לא יהיו חייבות לאמץ אותה. ייתכן שגם אם השיטה תהיה אופציונלית יהיה תמריץ למפלגות לאמצן, משום שסביר להניח כי הבוחר יעדיף להצביע למפלגה המאפשרת לו להשפיע על הרכב רשימתה לכנסת. אפשרי גם שאם המפלגות הגדולות תאמצנה את השיטה הזו, מספר המנדטים שלהן יגדל. אם בנוסף לכך יופחת אחוז החסימה, יגדלו הסיכויים להרכיב קואליציות בעלות חלופות סביב מפלגה גדולה.

אמנם "מאה הימים" שבהם התחייבה הממשלה הנוכחית הייתה "לשנות את שיטת הממשל" חלפו מזמן, אך עדיין לא מאוחר ללמוד מטעויות העבר ומהנעשה במדינות אחרות, ולבצע רפורמה צנועה אך מועילה שתיצור קשר ואחריותיות בין הבוחר לנבחר, ושעשויה לצמצם את כוח הסחיטה של המפלגות הבינוניות.

גם חוק העמותות האמריקאי מסמן "ניצני פשיזם?" (מידה, 13 יולי 2016)

השמאל זועק "קץ הדמוקרטיה", הבית הלבן התרעם ובאירופה התקוממו. אבל כשזונחים את הדמגוגיה לטובת העובדות מגלים כי חוק העמותות הישראלי הרבה יותר חלש ממקביליו בארה"ב וביבשת

חוק העמותות שאושר השבוע בכנסת הוצג של ידי מבקריו בארץ ובחו"ל כלא דמוקרטי. דובר מחלקת המדינה האמריקנית ג'ון קירבי מיהר "להביע דאגה" מהחוק הישראלי החדש. עוד בינואר 2016, כאשר החוק היה עדיין בשלב של הצעה בלבד, הוושינגטון פוסט טען כי הצעת החוק "דומה לאמצעים שאומצו ברוסיה ובסין כדי להשתיק ביקורת, אמצעים שאינם מתאימים לישראל כמדינה דמוקרטית". הנציבות האירופית הודיעה כי החוק פוגע בפעילות של ארגונים לא ממשלתיים הפועלים בישראל, וחותר תחת הדמוקרטיה. מרגש.

על מה המהומה? ובכן, מעתה בישראל יאלצו עמותות לציין אם למעלה ממחצית מימונן בא מממשלות זרות. לשם ההגינות והאיזון אולי עדיף היה לנסח את החוק באופן שלא יבדיל בין מימון פרטי לבין מימון ממשלתי, אך יחד עם זאת עמותה שיותר ממחצית תקציבה מגיע מממשלה אינה יכולה להגדיר את עצמה כ"ארגון לא ממשלתי" (Non-governmental organization). כמו כן, עמותה שממומנת בעיקר על ידי ממשלות זרות מקדמת למעשה את האג'נדה של הממשלות הממנות (כפי שדורשת בפרוש הנציבות האירופית בהנחיות שלה).

"חוק העמותות" בסך הכול חושף "ארגונים לא ממשלתיים" שהם בעצם ממשלתיים. כל דרישתו היא שעמותות הממומנות בעיקר (50% לפחות) על ידי ממשלות זרות יחשפו זאת לשם שקיפות. החוק לא מגביל את חופש הביטוי ואת חופש הפעילות של העמותות, והוא אינו פוגע ביכולתן לגייס כספים. כך שהביקורת החריפה והמתלהמת נגד החוק, כמו למשל ח"כ הרצוג שצייץ כי החוק "מסמן ניצני פשיזם בישראל", היא בלתי סבירה ובלתי מידתית.

חשיפת הזיקה הממשלתית של ארגונים כביכול לא ממשלתיים היא מתבקשת, משתי סיבות: ראשית, משום שממשלות אירופיות והנציבות האירופית מנסות להשפיע על מדיניות ממשלת ישראל ועל חקיקת הכנסת באופן סמוי באמצעות עמותות (ניסיון השפעה על ממשלות אחרות הוא דבר לגיטימי, אך הוא צריך להיעשות באופן גלוי ובדרכים דיפלומטיות מקובלות); שנית, משום שממשלות אירופאיות והנציבות האירופית מממנות עמותות אשר מקדמות את "זכות השיבה" הפלסטינית (אשר סותרת את עיקרון שתי המדינות שנתמך באופן רשמי על ידי האיחוד האירופי), שתומכות בחרם על ישראל (על אף שהאיחוד האירופאי מתנגד באופן רשמי לחרם על ישראל), ואשר עותרות לבג"ץ בניסיון לבטל או לשנות את חקיקת הכנסת.  אותן עמותות העידו נגד ישראל בוועדת גולדסטון, אשר קבעה בדו"ח שלה (מ-2009) כי ישראל ביצעה במכוון פשעי מלחמה נגד אזרחים ברצועת עזה. רק נזכיר כי אפילו השופט גולדסטון הסתייג מן הטיעון הזה לאחר פרסום הדו"ח.

אבל מה שאף אחד לא רוצה לדבר עליו הוא, שלמעשה החוק הישראלי מציב פחות דרישות מאשר "חוק העמותות" האמריקני הקיים (Foreign Agents Registration Act, FARA).

"חוק העמותות" האמריקני דורש מארגונים ומבני אדם הממומנים על ידי גורמים זרים להירשם במשרד המשפטים כסוכנים זרים. הם חייבים לדווח למשרד המשפטים על פעילותם ולחשוף את התורמים שלהם. החוק נחקק כדי שמקבלי החלטות ומחוקקים אמריקנים ידעו ששדולות המנסות להשפיע עליהם פועלות מטעם גורמים זרים. העונש על אי-ציות לחוק העמותות האמריקני כבד: במרץ 2012, למשל, פעיל בשם סייד גולם נאבי פאיי נידון למאסר של שנתיים משום שניסה להסתיר כי תרומה של 3.5 מיליון דולר לארגונו הגיעה מממשלת פקיסטן.

לאחרונה, בית הנבחרים של ארצות-הברית אף הוסיף דרישות שקיפות כלפי עמותות/ארגונים לא ממשלתיים. בינואר 2015 העביר בית הנבחרים הנחיה הדורשת מארגונים לא ממשלתיים המופיעים בקונגרס לחשוף כל תרומה מצד ממשלות זרות. החוק הישראלי, לעומת זאת, דורש חשיפה כזאת רק כאשר יותר ממחצית התקציב של ארגון לא ממשלתי ממומן על ידי ממשלה זרה. החוק האמריקני, אם כן, מחמיר יותר מאשר החוק הישראלי.

גם ההשוואה בין חוק העמותות הישראלי לבין חוק העמותות הרוסי (שנחקק ב-2015) אינה נכונה עובדתית. החוק של פוטין פוגע באמת בחופש הביטוי והפעילות של הארגונים הלא ממשלתיים ברוסיה: הממשלה הרוסית יכולה, מ"שיקולים ביטחוניים" (דהיינו באופן שרירותי), לסגור עמותות ולכלוא את פעיליהם עד לשש שנים. החוק הישראלי, לעומת זאת, דומה לחוק האמריקני ולהנחיות של מועצת אירופה (ארגון בינלאומי שהוקם ב-1949 כדי לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם). ליתר דיוק, כאמור, החוק הישראלי החדש מרוכך בהשוואה לחוק האמריקני.

הביקורת שמגיעה מאירופה תמוהה לא פחות. הרי ביבשת מקובל לדרוש שקיפות מלאה וחשיפה מעמותות המקבלות תרומות מממשלות. מועצת אירופה פרסמה דו"ח בדצמבר 2008 על "המעמד המשפטי של ארגונים לא ממשלתיים באירופה", הקובע כי "ארגונים לא ממשלתיים אשר קבלו תרומות מממשלות יכולים להידרש לחשוף מדי שנה את הדוחות הכספים שלהם לגוף מפקח" (סעיף 62) וכי "על ארגונים לא ממשלתיים שקבלו תרומות ממשלות לאפשר בדיקה קפדנית של דוחות כספים על ידי גוף עצמאי ובלתי תלוי" (סעיף 65).

התמונה המצטיירת מוכיחה אפוא כי פעם נוספת פרצה סביב ישראל מהומה מתלהמת ומנותקת מן העובדות. מדובר בשאלה חשובה שראויה לדיון ענייני, אך כמו תמיד הססמאות שנשמעות בישראל מקבלות הד בתקשורת ובבירות הזרות. הימין מתגאה בחוק שאין בו כמעט כלום, והשמאל צועק "פשיזם" על חוק שקובע רף נמוך מזה שנקבע על ידי המחוקק בארצות הברית. חוק העמותות החדש מוסיף שקיפות, גם אם באופן חלקי בלבד. השמאל מוזמן לקדם חוק שידרוש (בניגוד לחוק האמריקני) גם חשיפת תורמים זרים פרטיים. בינתיים, שקיפות חלקית עדיפה על היעדר שקיפות.

ברקזיט: רע לעולם, רע ליהודים (מידה, 22 יוני 2016)

משאל העם שייערך מחר בבריטניה על פרישה מהאיחוד האירופאי הנו גורלי.  לתוצאת המשאל יהיו השלכות בינלאומיות מרחיקות לכת, כולל על ישראל.  חרף זאת, שאלת ה "ברקזיט" (האקזיט הבריטי) עוררה עניין פעוט יחסית בשיח התקשורתי הישראלי.  לאחרונה נשמעו קולות בימין הישראלי התומכים בברקזיט.  קולות אלו טועים טעות מרה.

תומכי הברקזיט בישראל מציגים שלושה טיעונים עיקריים: 1. האיחוד האירופאי מממן עמותות שמאל, בנייה פלשתינית בשטחי C, ומסמן מוצרים ישראלים המיוצרים מעבר לקו הירוק.  לכן, כל צעד שיפגע באיחוד האירופאי מבורך; 2. מפלגות הימין הפופוליסטי באירופה תומכות לא רק בברקזיט אלא גם בפירוק האיחוד האירופאי.  היות ומפלגות אלו שונאות את הערבים יותר מאשר הן שונאות את היהודים, והיות וחלק מהן מביעות אהדה כלפי ישראלי, הלוואי והן יעלו לשלטון ויפרקו במו ידיהן את האיחוד האירופאי המעצבן הזה; 3. האיחוד האירופאי הוא בכלל מבנה על-לאומי שפוגע בריבונות המדינה, ולכן מי שחשוב לו ריבונות לאומית צריך להתנגד עקרונית לאיחוד האירופאי.

שלושת הטיעונים האלו שגוים: 1. המעורבות הפוליטית והכספית אל מדינות אירופה ושל האיחוד האירופאי בסכסוך הישראלי-פלשתינית תמשיך גם אם בריטניה תפרוש; 2.  עליית המפלגות הפופוליסטיות עלולה ליצור סדר בינלאומי מסוכן, כולל לישראל; 3. האיחוד האירופאי אינו פוגע בריבונות הלאומית, אלא דווקא להיפך.

לפני שאפרט, הרשו לי שיעור קצר בהיסטוריה.

האיחוד האירופאי כפרויקט שמרני-ליברלי

האיחוד האירופאי נולד כפרויקט שמרני וליברלי (במובן הבריטי, והמקורי, של המילה).  אחד ההוגים הבולטים של רעיון "ארצות הברית של אירופה" היה וינסטון צ'רצ'יל.  כמי שהזהיר בשנות ה 1930 על הסכנה הגרמנית, וכמי שהוביל את בריטניה במלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל ידע על מה הוא מדבר.  בנאום שנשא בציריך ב 19 בספטמבר 1946, קרא צ'רצ'יל להקים "ארצות הברית של אירופה" כדי לשים קץ למלחמות ביבשת שבמרכזה עומדת מדינה (גרמניה) שגרמה לשתי מלחמות עולם.  אומנם נצחנו שוב את הדמון הגרמני בזכות ארה"ב, אמר צ'רצ'יל, אך הדמון הזה עלול להתעורר שוב.  מי שמכיר את ההיסטוריה של אירופה אינו סומך על הנס.  חבר הלאומים, הזכיר צ'רצ'יל בנאומו, נכשל משום שדווקא המדינות שהקימו אותו הן גם אלו שנטשו אותו.  אסור לחזור על הטעות הזו.

צ'רצ'יל השמרן והריאליסט רצה במבנה אירופאי משותף כדי למנוע חזרה לתסריט של שנות ה 1930, תסריט שגבתה מחיר כל כך כבד.  והרעיון של צ'רצ'יל זכה לתמיכה מכלכלנים ליברלים שראו במודל זה את הדרך היחידה לקדם כלכלה חופשית באירופה.  פרידריך פון האייק היה אחד מהם.  האייק טען כי הניסיונות לקדם שוק חופשי אמתי באירופה נכשלו בעבר בין השאר בשל היעדר מנגנון פוליטי משותף שיתגבר על הפופוליזם ועל הלאומניות.

האייק לא היה לבד.  מורו ורבו, לודוויג פון מיזס, קרא בשנת 1944 לקשור את מדינות אירופה (בעיקר גרמניה) למבנה פדראלי משותף.

המדינאים האירופאים שהקימו את אבן הפינה של האיחוד האירופאי ב 1951 (הקרוי אז "הקהילה האירופאית לפחם ופלדה") היו שמרנים נוצרים: רוברט שומן הצרפתי, קונרד אדנאואר הגרמני, ואלצ'ידה דה גספרי האיטלקי.  הם רצו לבלום הן את הלאומיות הקיצונית והן את האיום הקומוניסטי.  הצרפתים, מצדם, רצו לקשור את הגוליבר הגרמני למנגנון אירופאי שישלוט בשני מקורות מרכזים של העוצמה הגרמנית (פחם ולפדה).

כאשר שארל דה גול חזר לשלטון בצרפת ב 1958, הוא הוביל תהליך של פיוס היסטורי עם מערב גרמניה, וניסה להפוך את הקהילה הכלכלית האירופאית (שהחליפה ב 1957 את הקהילה האירופאית לפחם ופלדה) למנגנון שיבטיח את העליונות הפוליטית של צרפת ביבשת.  לכן, דה גול הטיל ווטו פעמים (ב 1963 ו ב 1967) על צירופה של בריטניה לקהילה הכלכלית האירופאית.  אלא שאז צרפת אכן נהנתה מעליונות פוליטית באירופה.  היום כבר לא.  גרמניה המאוחדת (מאז 1991) ובעלת הכלכלה העצומה הפכה לדומיננטית.  נוכחותה של בריטניה באירופה שכזו היא הכרחית.  סביר להניח שהיום דה גול לא היה משאיר את אנגליה בחוץ.  מי שמכיר את ההיסטוריה של אירופה מבין מדוע בריטניה היא משקל נגד הכרחי מול גרמניה.  אין פלא שהצרפתים מודאגים יותר מכולם מפרישה בריטית.

הרי אותם צרפתים הגו ב 1991 את רעיון המטבע האחיד כתשובה לאיחודה של גרמניה.  כפי שהצרפתים קשרו את גרמניה עם פחם ופלדה ב 1951, הם קשרו אותה עם מטבע אחיד ב 1991.  מרגרט תאצ'ר אומנם התנגדה לפדרליזם של ז'אק דלור ולמטבע האחיד של פנסואה מיטראן.  אך היא הייתה בעד קיומה של הקהילה האירופאית.  עובדה ש, בשנת 1975, תאצ'ר הובילה את הקמפיין נגד הפרישה של בריטניה בקהילה הכלכלית האירופאית (שהרי המשאל שייערך מחר אינו הראשון אלא השני).  כמו צ'רצ'יל, תאצ'ר רצתה בקהילה אירופאית שתשגיח על גרמניה, וכמו האייק היא רצתה בקהילה אירופאית שתקדם סחר חופשי.  אך היא לא רצתה שהנציבות האירופאית תכתיב מדיניות לבריטניה, והיא אכן הצליחה לבלום את ה "פדרליזציה" של אירופה.  דווקא משום כך, נוכחותה של בריטניה באיחוד האירופאי הכרחית: לא רק כדי להוות משקל נגד מול גרמניה, אלא גם כדי להשפיע על האיחוד ולדאוג לכך שהוא יישאר ליברלי ושהוא לא יפגע פגיעה מיותרת בריבונות הלאומית.

ברברים בשער

היום, נוכחותה של בריטניה באיחוד האירופאי הכרחית לא רק כדי שלא לשנות את שיווי המשקל מול גרמניה, אלא גם כדי שאירופה תהיה מאוחדת מול הגנגסטריזם הרוסי.  פוטין מנסה בכל כוחו לשנות את ההישגים הגיאופוליטיים שמרגרט תאצ'ר הובילה בשנות ה 1980 ושנשאו פרי בשנות ה 2000, דהיינו הרחבת האיחוד האירופאי וברית נאט"ו למזרח אירופה.  מה שהתחיל עם צ'צ'ניה, עם כרים ועם מזרח אוקרינה ימשיך עם המדינות הבלטיות, עם רומניה ועם פולין אם אירופה לא תהיה נחושה ומאוחדת.  ואירופה ללא בריטניה היא אירופה פחות אמיצה ואירופה שפחות עומדת על עקרונותיה.  לא במקרה, פוטין תומך כספית במפלגות אירופאיות פופוליסטיות התובעות פרישה מן האיחוד האירופאי.  פרישתה של בריטניה תהווה ניצחון עבור פוטין וכישלון למורשתם של וינסטון צ'רצ'יל ושל מרגרט תאצ'ר.

לישראל יש אינטרס שמורשת זו תשמר, משום חלופתה הגיאופוליטית היא העצמתן ללא רסן של גרמניה ושל רוסיה.  כפי שאמר צ'רצ'יל, לגרמניה מאוחדת תמיד יש "תשוקה אובדנית להשתלטות."  באשר לרוסיה, היא סיפקה טכנולוגיה גרעינית לאיראן, היא שומרת על הציר השיעי איראן/אסד/חיזבאללה, והיא שואפת לשלוט מחדש במזרח אירופה.  המפלגות האירופאיות הפופוליסטיות הנתמכות על ידי פוטין מתנגדות לשוק חופשי ולמדיניות החוץ האטלנטית של השמרנים האירופאים.  מותר לישראלים הימניים כביכול להתלהב ממפלגות אלו, אך שלא ייקראו לעצם שמרנים וליברלים קלאסיים.

ולידיעת הישראלים התומכים בברקזיט, שלום עכשיו ועדאלה לא יפשטו רגל אם לאיחוד האירופאי יהיו 27 מדינות חברות במקום 28.  אין מדינה אירופאית אחת המכירה בריבונות ישראל מעבר לקו הירוק, ופרישת בריטניה לא תשנה זאת.  לפרישת בריטניה לא תהיה שום השפעה של מדיניות האיחוד האירופאי כלפי ישראל (אם כי תהיו לה, כאמור, השלכות גיאופוליטיות רעות לישראל בטווח הארוך).

באשר לתומכי הברקזיט בשל עיקרון הריבונות, גם הם טועים.  האיחוד האירופאי אינו אנטי-ריבוני.  עובדה שכל חבר במועדון יכול לפרוש אם הוא רוצה בכך (על כך הבריטים יחליטו מחר).  עם כל האוויר החם של הפרלמנט האירופאי ועם כל הבירוקרטיה של הנציבות האירופאית, בסופו של דבר ההחלטות החשובות באמת מתקבלות על ידי הממשלות הלאומיות (ההחלטה לקבל כמיליון פליטים מסוריה, למשל, הייתה של קנצלרית גרמניה ושלא של נשיא הנציבות האירופאית).  ודווקא משום שהאיחוד האירופאי מעניק מסגרת פוליטית על-לאומית, הלאומים הקטנים מרגישים יותר בטוחים בעצמם כדי להיפרד במסגרת של מדינות-לאום משלהם.  כך, למשל, הצ'כים והסלובקים נפרדו לשתי מדינות ב 1993, והן הצטרפו לאיחוד האירופאי ב 2004.  ספק אם הסקוטים היו מנסים להיפרד מהממלכה המאוחד במשאל העם של 2014 אלמלא הביטחון הגיאופוליטי שהאיחוד האירופאי מעניק למדינות קטנות.

יש הרבה מה לתקן ולשפר בניהול ובתפקוד של האיחוד האירופאי.  בריטניה תרמה לשיפור זה, וחשוב שהיא תמשיך לתרום לו.  אך, מעבר לכך, האיחוד האירופאי מהווה הישג גיאופוליטי אדיר ששם קץ למלחמות הרסניות ביבשת אלימה ואובדנית, והוא מהווה גם הישג כלכלי של קידום הסחר החופשי בין מדינות פרוטקציוניסטיות מטבען.  היהודים סבלו רבות מן אירופה הישנה, ולמדינת היהודים אין מה להרוויח מחזרה לאירופה זו.

לא כל פורש הוא אופורטוניסט (מידה, 23 מאי 2016)

את הביקורת הקשה שנתמחה לאחרונה באתר מידה על משה יעלון (על ידי עקיבא ביגמןועל ידי משה איפרגן) ניתן לסכם במשפט אחד: בעבר יעלון דבר נגד הברנז'ה, היום הוא מדקלם את דף המסרים שלה; לכן המסקנה היא שהוא אופורטוניסט שהפך את עורו. לא הייתי מתעלם מדבריו של יעלון רק בגלל שניתן למצוא סתירות בין אמירותיו בעבר ובהווה. וזאת לא רק משום שעל כל פוליטיקאי אפשר לכתוב מאמר החושף אמירות סותרות, אלא גם משום שכדאי לימין הישראלי להקשיב לביקורת שנמשעת מתוך הימין דווקא. תמיד קל ללעוג לדברים שאינם נוחים לאוזן ולהאשים את אומרם באופורטוניזם. קשה הרבה יותר להתמודד עם טיעוניו. אך כדאי לנסות.

אתחיל בגילוי נאות: על אף שאני לא מקורב אישית ליעלון, אני מזדהה עם התפתחותו האידאולוגית ומבין את תסכולו האישי. גם אני נולדתי למשפחה שמאלנית וגם אני חברתי לימין. בזכות הקריאה העצמאית שלי כנער, נטשתי את החילון ואת הסוציאליזם שעליהם גדלתי. בזכות המחקר האקדמי שלי, הגעתי למסקנה שהקונספציה של אוסלו הייתה הונאה עצמית ישראלית – על אף שלא הייתה לי התנגדות עקרונית לרעיון החלוקה. אפשר לומר שהדרך שבה אירווינג קריסטול הגדיר ניאו-שמרן ("שמאלן שהמציאות נחתה לו על הראש") די מתאימה לי.

ההזדהות שלי עם הימין היא תלת ממדית. בתחום הכלכלי, אני ליברל משום שאני מעדיף חירות על פני שיוויון. בתחום הפוליטי, אני ריאליסט משום שאני נוטה להתאים את עצמי למציאות במקום לנסות ולכופף אותה לרצוני, ומשום שאני ספקני ואף פסימי לגבי טבע האדם (כפי שנהג לומר ראש ממשלת איטליה לשעבר ג'וליו אנדריאוטי: "כאשר אתה חושב דברים רעים על אחרים אתה אומנם חוטא, אך אתה גם בדרך כלל צודק"). ובתחום הדתי, אני שמרן משום שאני מאמין שלמסורת יש ערך ותועלת.

כאשר התפקדתי לליכוד מיוזמתי באוקטובר 2000, עשיתי זאת לא רק כמחאה על כישלון ועידת קמפ-דייויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה, אלא גם משום שהליכוד היה הכתובת הפוליטית היחידה עבורי: על אף שאני גם ציוני וגם דתי, מעולם לא אימצתי את התיאוריה ההיסטורית של הרב קוק, ועל כן אינני מגדיר את עצמי כ "דתי לאומי".  עצם המושג "מפלגה דתית" זר לגמרי לתפיסת עולמי.

כאשר יעלון טוען שהליכוד של היום אינו הליכוד שאליו הוא הצטרף, הוא לא משכנע אותי: הליכוד של 2016 לא כל כך שונה מהליכוד של 2009. מצד שני, אי אפשר להתעלם מן העובדה שהפטנט של משה פייגלין שינה את פני הליכוד לאורך הזמן. פייגלין וקבוצתו אמנם סולקו מהליכוד על-ידי נתניהו ב-2015, אך הרעיון לפקוד את תושבי יש"ע הועתק על-ידי קבוצות אחרות (כגון הקבוצות של יוסי דגן ושל שבח שטרן) ביעילות רבה. ההבדלים בין הליכוד לבין הבית היהודי מטושטשים היום: מה כל כך שונה בין נפתלי בנט ובין זאב אלקין, או בין ציפי חוטובלי לבין שולי מועלם? את קבוצות המתפקדים של יש"ע מעניין רק נושא ההתיישבות, והן הפכו את התמיכה בהתיישבות למילה נרדפת של "ימין".

זהו עיוות, משתי סיבות. ראשית, משום שהתייחסות הציונות הדתית לשאלה הטריטוריאלית היא לא ימנית (שהרי היא לא ריאליסטית) אלא דתית. שנית, משום שהמחלוקת ההיסטורית בין ימין לשמאל מאז ההשכלה והמהפיכות האמריקנית והצרפתית היא מחלוקת שהחלה הרבה לפני מלחמת ששת הימים והיא לא קשורה לדילמות הטרירטוריאליות של מדינת ישראל.

היסטורית, הימין הקלאסי של ז'בוטינסקי, של ריאליזם מדיני (קיר הברזל) ושל ליברליזם כלכלי (התנגדות להשתלטות ההסתדרות) היה מובדל מן הציונות הדתית. היום, ההבדל הזה מטושטש עד מאוד, ואפשר להבין את חוסר הנוחות של יעלון בליכוד של היום, גם אם הוא לא מדייק בתאריכים.

הצטרפתי לליכוד בזמן שסיימתי את הדוקטורט שלי באוניברסיטה העברית, על אף המחיר המקצועי הכרוך בצעד כזה. וכאשר פרשתי מהליכוד 15 שנה בדיוק לאחר מכן (בנובמבר 2015) עשיתי זאת גם כמחאה. דעותיי לא השתנו, אך אני לא רואה יותר את מקומי בליכוד. ולמי שכבר צועק "אופורטוניסט!", אבהיר כי אין לקריירה האקדמית שלי מה להרוויח מפרישתי מהליכוד. גם אם הייתי מתפקד למרצ ומצטרף למכון הישראלי לדמוקרטיה, מעולם לא אקבל קביעות באוניברסיטה (למניעת כל ספק: אין בכוונתי להצטרף למפלגה אחרת).

מכאן הכעס שלי כאשר אני שומע את ההאשמה בדבר אפורטוניזם של יעלון: לא כל מי שמשנה את דעתו, או פורש, הוא אופורטוניסט. ככל שזה יישמע מוזר לקורא ישראלי, הרגיל כל כך לפוליטיקה שבטית ומגזרית, שינוי דעה ושינוי תפיסת עולם כמו גם פרישה ממפלגה, יכולים להיות אותנטיים וכנים. כאשר יעלון הבין שערפאת משקר, הוא נעשה ביקורתי כלפי תהליך אוסלו עד כדי גירושין ממשפחתו הפוליטית. הוא חבר לליכוד לא מתוך אפורטוניזם אלא כתוצאה משנוי תפיסה אמיתי. הוא היה יכול "לזרום" עם אריאל שרון לפני ההתנתקות ולהישאר רמטכ"ל. אלא שהוא הודח דווקא משום שהוא עמד על דעתו נגד הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה. זאת אינה התנהגות של אופורטוניסט. מי שמאשים את יעלון באופורטוניזם רק כאשר דבריו של יעלון לא מוצאים חן בעיניו, צריך לשאול את עצמו בכנות אם הוא לא לוקה בעצלות אינטלקטואלית.

גם לי יש ביקורת על התנהלותו של משה יעלון בפרשת יאיר גולן, משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא פורמלית: קצין בכיר במדים לא צריך לשאת דברים בעלי אופי פוליטי בטקס ממלכתי. הסיבה השנייה היא מהותית: דבריו של גולן היו לא נכונים עובדתית. יעלון היה צריך להסתפק בהבהרתו של גולן, ולא לעודד קצינים להביע דעות בעלות אופי פוליטי בפומבי.

אך בפרשת אלאור עזריה, מי שהתנהג כאופורטוניסט היה ראש הממשלה בנימין נתניהו (במקרה שלו, מאמר לא יספיק כדי לחשוף אמירות סותרות). כמו יעלון, נתניהו הסתייג באופן חד-משמעי ממעשיו של עזריה, ואז שינה כיוון לאחר שהוא הבין שה"בייס" הפוליטי שלו מזדהה דווקא עם החייל.  פורמלית, נכון שהעובדות לגבי עזריה ייקבעו רק בבית הדין הצבאי ונכון שיעלון היה צריך להמתין להשלמת ההליך המשפטי. יחד עם זאת, הסרטון שמראה את עזריה יורה במחבל המנוטרל משאיר מעט מקום לספק, ולכן אמירתו של יעלון (ושל נתניהו עד שהוא שינה עמדה) מיד לאחר שידור הסרטון לא הייתה מופרכת.

מי שמתנפל על יעלון בשל התנהלותו בפרשת אלאור עזריה צריך לשאול את עצמו בכנות מדוע הוא לא אומר מילה על התנהלותו של נתניהו באותה פרשה. כמו כן, מי שהגן כביכול על חופש הביטוי של יאיר גולן צריך לשאול את עצמו בכנות אם הוא היה נוקט באותה עמדה אילו יאיר גולן היה תוקף את עמותות השמאל ומשווה אותן ל "סכין בגב" שהשמאל הגרמני תקע כביכול בגבו של הצבא לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. יש כאן צביעות גם בשמאל וגם בימין. אך הצביעות ההגדית של השמאל לא מצדיקה את הצביעות של הימין שהתנפל על יעלון.

אני משתמש במילה "צביעות" משום שאלו שמתנפלים על יעלון שותקים כמו דגים מול נתניהו. מול נתניהו, שכתב ספר על איך לא להיכנע לטרור ושחרר מחבלים עם דם על הידיים. מול נתניהו ששינה גרסה עשרות פעמים לגבי הסכמתו למדינה פלסטינית. מול נתניהו שניסה לבטל את מוסד הנשיאות רק משום שהוא לא רצה את רובי ריבלין בתפקיד. מול נתניהו שכביכול לא ויתר על כלום לאובמה, אך בעצם ויתר לו על הכל (הסכמה למדינה פלסטינית, הקפאת הבנייה, ושחרור מחבלים). מול נתניהו שפירק ממשלה כביכול בגלל חוק הלאום ואז הוריד את החוק מסדר היום כדי להרכיב קואליציה עם החרדים. מול נתניהו שמפחד מהתמודדות אמיתית על ראשות הליכוד. מול נתניהו שקיבל את ההחלטה (המאוד שגויה בעיניי) לנאום בקונגרס במרץ 2015 כדי לטעון אחר כך שהוא מעולם לא חשב שהוא יגייס שם רוב של שני שליש נגד הסכם הגרעין עם איראן. ומול נתניהו שמינה לשר ביטחון את מי שהוא כינה לפני שבועות אחדים דמגוג שלא ראוי אפילו להיות פרשן צבאי.

הרשימה, לצערי, ארוכה יותר. אך הנקודה ברורה: מי שתוקף את יעלון בשם עקרון העקביות צריך להסביר מדוע הוא אף פעם לא מותח ביקורת על נתניהו בשל אותו עקרון.

אני פרשתי מהליכוד בין השאר משום שבשנתיים האחרונות יש לי יותר ויותר ביקורת על נתניהו, והרגשתי שלא ניתן להשמיע את הביקורת הזו בתוך הליכוד ושלא ניתן להשפיע מבפנים.  לכן אני יכול להבין את יעלון, גם אם אני לא תמיד מסכים איתו.

לא כל איש ימין שמותח ביקורת על נתניהו או שפורש מהכנסת או מהליכוד בגללו, הוא אופורטוניסט ממורמר שמחפש חיבוק מהברנז'ה, כפי שלא כל איש ימין שתמיד מצדיק את נתניהו ותוקף את מבקריו הוא כלב שמירה שמצפה לג'וב מהבוס. מי שדורש, בצדק, הגינות מיריביו הפוליטיים צריך לדרוש את אותה הגינות מעצמו ומשותפיו לדרך.

בזמן שאירופה ישנה (מידה, 23 מרץ 2016)

חדירת האסלאם הרדיקלי לאירופה לא החלה עם עליית דאע"ש, אלה שנים ארוכות לפני כן. מי שמסרב לקרוא לבעיה בשמה גם לא ידע כיצד להתמודד עמה

זו תהיה טעות לבחון את האירוע שהתרחש אתמול בבריסל כאירוע נקודתי. גם עליית דאע"ש אינה ה'גראונג זירו' שממנו הכל התחיל. למעשה, שני הפיגועים הקשים הם שיא של תהליך היסטורי, שהתחיל עם ההגירה הערבית לאירופה ועם הרדיקליזציה הדתית שהושפעה על-ידי סעודיה ואיראן. הבעיה אינה בהכרח ההגירה, יותר מאשר זהותם של המהגרים.

אך כדי להבין זאת, ראשית יש לחזור לתחילת המחצית השנייה של המאה העשרים. קצרה היריעה מלהכיל את שלל המורכבויות והאירועים שהובילו את אירופה למצב הביש בו היא מצויה היום, אך אפשר לנסות ולתארם בקווים כלליים.

האסלאמיזם גבר על הקומוניזם

הסיפור מתחיל דווקא בתנועות השחרור נגד הקולוניאליזם הצרפתי והבריטי, שהיו ברובן הגדול חילוניות וסוציאליסטיות.

בתקופה הראשונה שלאחר קבלת העצמאות במדינות ערב בצפון אפריקה ובמזרח-התיכון, לא היה מקובל למתוח ביקורת על תנועות השחרור. כך למשל היה באלג'יריה, שם החזית לשחרור לאומי (Front de Libération nationale, FLN), תנועה חילונית-סוציאליסטית, הובילה את המאבק נגד הצרפתים. אף אחד לא העז לבקר את מי שגירש את הזרים. אך מהר מאוד, השחיתות והניהול הכושל של הכלכלה החלו לעורר תסכול וביקורת גלויה.

זמן מה לאחר מכן, מדינות כמו אלג'יריה, סוריה, עיראק ומצרים יישרו קו עם ברית-המועצות, ואימצו מודל כלכלי סוציאליסטי. הקומוניסטים במדינות הללו עמדו בחזית הביקורת כלפי השלטון, אך המנהיגים הערבים אפשרו לה להתקיים כל עוד היא הייתה רכה. כאשר הביקורת החריפה והטונים עלו, המנהיגים הקומוניסטים נעצרו וחוסלו. באלג'יריה, מכיוון שהסטודנטים והמרצים הקומוניסטים באוניברסיטאות היו דוברי צרפתית, הממשלה החליטה לכפות "ערביזציה" על האוניברסיטאות, בין השאר על-ידי "ייבוא" של סטודנטים מהמזרח-התיכון. בלי להיות מודעת לכך, הממשלה החלה לזרוע את זרעי האסלאמיזציה כבר אז.

תוצאות מלחמת ששת הימים היו שלב נוסף בתהליך. כל הממשלות הערביות שהיו מעורבות במלחמה הזו איבדו את החסינות שלהן מפני ביקורת גלויה – בין אם הן היו פרו-סובייטיות או פרו-מערביות. בנוסף, המאבק על "פלסטין" הפך למוקד ההתארגנות הפוליטית בעולם הערבי. ההתארגנות הזו הייתה גם בקרב המרקסיסטים וגם בקרב האסלמיסטים, ורק לאחר מלחמת יום כיפור זכו האסלאמיסטים ביתרון על-פני הקומוניסטים.

לפני ההשפלה של 1967, הערבים ראו במנהיג מצרים נאצר את הגיבור הלאומי שלהם, בעוד סעודיה נתפסה כשלטון מושחת ושפוט של ארה"ב. אולם לאחר 1973, סעודיה היא זו שהובילה את חרם הנפט כדי לבודד את ישראל וכדי להכתיב מדיניות פרו-ערבית למדינות המערביות. כך היא זכתה בלגיטימציה בעולם הערבי ובקרב הקהילות הערביות באירופה. ובנקודה זו הוכרע המאבק בין המרקסיסטים לבין האסלאמיסטים, הנלחמים בשלטונות הערבים השנואים.

לא רק שתדמיתה של סעודיה השתנתה בתודעה הערבית, אלא שסעודיה גם מימנה את השינוי התודעתי הזה בזכות העושר שלה: בתי ספר, מסגדים ואוניברסיטאות החלו לצוץ ברחבי העולם הערבי, ולקדם את המסר של האסלאם בגרסה הווהאבית שלה. וככל שסעודיה ספקה יותר שירותי רווחה בעולם הערבי, האג'נדה האסלאמית שלה התפשטה.

תהליך הדרגתי של חדירה לאירופה

סעודיה החלה להפיץ את האסלאם הווהאבי גם באירופה. היא מימנה הקמת מסגדים, משכורות של אימאמים, וכן שירותי חינוך ורווחה למוסלמים. השפעת הוואהביזם בקרב המוסלמים האירופאים אינה מקרית. במקביל, איראן הפכה לרפובליקה אסלאמית לאחר המהפכה של 1979, ומשטר האייתוללות החל לייצא את המודל האסלאמי המהפכני שלו ברחבי העולם. כך, תוך כעשור, השפעתן של סעודיה ושל איראן הורגשה היטב באירופה.

ב-1989, שנה בלבד לאחר תום מלחמת איראן-עיראק, קרו שני דברים שהדליקו נורה אדומה באירופה. באנגליה, הסופר סלמן רושדי "הורשע" על-ידי מנהיג איראן איאתוללה חומייני בשל ספרו ה"כופר", 'פסוקי השטן'. פסק הדין שלו (פאתווה) קבע כי דינו של רושדי הוא מוות. באותה שנה בדיוק, ילדה בבית ספר ממלכתי בצרפת הגיעה לכיתה מכוסת חיג'אב. הצרפתים לא ידעו איך להתמודד עם התופעה הזאת, אשר קראה תיגר על עיקרון ה-Laïcité (הוצאת הדת מן המרחב הציבורי).

שנה לאחר מכן, ב-1990, הצרפתים שוב הופתעו, הפעם במושבה שלהם לשעבר, אלג'ריה. בבחירות שהתקיימו לרשויות המקומיות, המפלגה הסלפית הקיצונית Front islamique du salut (החזית האסלאמית להצלה) ניצחה. זה לא נגמר שם: ב-1992 המפלגה גם זכתה בבחירות הלאומיות. הייתה זו הפעם הראשונה שמפלגה אסלאמית ניצחה בבחירות חופשיות במדינה מוסלמית.

לבסוף, השלטון של ה-FLN ביטל את הבחירות רטרואקטיבית, ודיכא את האסלאמיסטים. אך המהלך הכוחני לא שינה את העובדה שהתבשל משהו עמוק בתוך החברה האלג'יראית במשך השנים.

תופעה זו התרחשה לא רק באלג'יריה עצמה, אלא גם בקרב האלג'יראים שהיגרו לצרפת. הדור הראשון של המהגרים המוסלמים אחרי מלחמת העולם השנייה ובשנות ה-70 של המאה העשרים לא היה דתי במיוחד. לעומת זאת, בדור השני והשלישי קיימת תופעה של התקרבות לדת, ואפילו של הקצנה. אותם קיצונים בקרב המוסלמים האירופים מזדהים עם המדינה האסלאמית. חלק הלכו להילחם בסוריה, וחלק מבצעים פיגועים באירופה, כפי שעשו זאת עכשיו בבריסל, ולפני מספר חודשים בפריס.

לא קיפוח, לא אפליה

מי שטוען שתופעת ההקצנה הדתית בקרב מוסלמי אירופה היא תוצאה של אפליה חברתית וכלכלית צריך להסביר מדוע לא קיימת הקצנה ואלימות דומה בקרב מהגרים אחרים שהיגרו למערב אירופה ממזרח אירופה ומדרום-מזרח אסיה. הרי לא הייתה תופעה כזו בקרב הוויאטנאמים, הפולנים או הפורטוגזים שהיגרו לצרפת במאה הקודמת. ובניגוד למהגרים של המאה ה-19 ושל תחילת המאה ה-20, המהגרים הערבים של שנות ה-70 נהנו דווקא מתנאים סוציאליים כמו ביטוח בריאות, ביטוח לאומי ודיור מוגן. כך שההסבר הזה לא מחזיק מים.

המחבל שביצע את הפיגועים בפריס בנובמבר 2015 הסתתר במהלך ארבעה חודשים בשכונת מולנבק שבבריסל. אי אפשר להסתתר כל כך הרבה זמן ללא שיתוף פעולה של השכנים. מולנבק הפכה לישות אקס-טריטוריאלית, שהמשטרה בקושי נכנסת אליה. וכל זה מתרחש כמה מאות מטרים ממוסדות האיחוד האירופי בבריסל.

אחרי הפיגועים של נובמבר 2015, צרפת הגיבה ביד קשה. הנשיא הולנד הכריז על מצב חירום, הורה להפציץ את המדינה האסלאמית בסוריה, וקידם תיקון חוקה כדי לשלול אזרחות ממחבלים. אך צרפת היא מדינה ותיקה עם מסורת מדינית של הפעלת כוח, ועם חוקה שמעניקה סמכויות נרחבות לנשיא. אחרי הכל, דה-גול כתב את החוקה של הרפובליקה החמישית כדי להחזיר יציבות שלטונית לצרפת, וכדי להתמודד עם מצבים של משבר (והוא ידע להפעיל את כל הסמכויות שלו כאשר קציני צבא באלג'יר ניסו למרוד נגדו, אחרי ההחלטה לסגת מאלג'יריה).

בלגיה, לעומת זו, היא מדינה מלאכותית, חדשה יחסית, ובלי המסורת הפוליטית האכזרית של צרפת. כך שהיכולת והנכונות שלה להתמודד עם האסלאם הרדיקלי בתוכה מוטלות בספק.

אני יכול להכתיב לכולם מה לומר: היועמ"ש ויינשטיין, סיכום כהונה (מידה, 2 פברואר 2016)

עם סיום כהונתו של יהודה וינשטיין וכניסתו לתפקיד של אביחי מנדלבליט, הגיע הזמן לשינוי יסודי בסמכויות היועץ המשפטי לממשלה • כיצד הפך היועמ"ש לקובע מדיניות עליון, ומה ניתן לעשות כדי להחזיר את המצב לקדמותו?

השבוע, עם תום כהונתו של עו"ד יהודה וינשטיין כיועץ המשפטי לממשלה, עסקה התקשורת בעיקר בפרשיות שטופלו על-ידו, וביתר שאת בשאלה האם וינשטיין לא הפגין סלחנות יתרה בתיק ליברמן או בפרשת "ביביטורס". אולם, סוגיה מהותית וחשובה לאין ערוך נשמטה מהדיון הכללי: הרחבת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה שלא בהוראת החוק – תופעה שוינשטיין לא מיתן אלא דווקא טיפח.

בתחילת השבוע נחשף ב-Nrg ציטוט מדאיג ביותר של וינשטיין, המעיד על המגמה: "אני יכול להכתיב לכל עובד מדינה, שר בממשלה ואפילו לראש ממשלה מה לומר", התרברב וינשטיין. ולא רק מה לומר, מתברר, אלא גם מה לעשות. באוגוסט 2016, למשל, אסר היועץ המשפטי לממשלה על שרת התרבות מירי רגב, להתנות מענקים כספיים למוסדות תרבות בבחינה מוקדמת של תוכן היצירות. זאת בטענה שהחוק אינו מאפשר זאת. כאשר רגב הציעה לשנות את החוק, הבהיר לה וינשטיין כי על כל חקיקה בעניין לקבל תחילה את אישורו.

נשמע מופרך? הדברים כתובים שחור-על-גבי-לבן במכתב ששיגר וינשטיין לרגב:

להבדיל מקביעת המדיניות הנתונה לדרג הפוליטי, היישום במקרים פרטניים אמור להתבצע על-ידי הדרג המקצועי על מנת שלא להצר ולהגביל את חופש הביטוי הפוליטי האומנותי ועל מנת שלא לצמצם את גבולות השיח בחברה הישראלית משיקולים זרים לתחום האומנות. השיקולים הרלוונטיים לתמיכה בתחום זה הם שיקולים אומנותיים ומקצועיים אשר על בחינתם אמונים גורמי המקצוע ויש להפריד ולשמור על הפרדה זו.  

במלים אחרות, לדרג המדיני הסמכות לקבוע את המדיניות שבגינה הוא נבחר, אך סמכות זו היא תיאורתית ופורמלית בלבד. בפועל, סמכות זו כפופה לשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. זאת, מסתבר, משום שרק לדרג הפוליטי – ולא חלילה ליועצים המשפטיים – יש "שיקולים זרים". לא יעלה על הדעת, לפי וינשטיין, שהחלטות הנוגעות לתקצוב כספי הציבור יתקבלו על-ידי נבחרי הציבור; החלטות כאלו שייכות אך ורק למביני עניין, כלומר למשפטן שלא נבחר על-ידי הציבור.

חשוב להבין שסוגיה קטנה ושולית זו, היא בסך הכל מקרה שלטוני קלאסי הדורש הכרעה ערכית ברורה: מצד אחד חופש האמנות והביטוי, מצד שני רצון הציבור וכספי המסים. סוגיות כאלו מתעוררות לאלפים ורבבות, ונבחרי הציבור נדרשים להכריע בהן בהתאם למנדט הציבורי שקיבלו בבחירות. האם יעלה על הדעת שפקיד אשר אינו עומד לבחירת הציבור, חשוב ובכיר ככל שיהיה, ייטול כאן את הסמכות?

זאת ועוד, מהם בדיוק אותם "שיקולים אומנותיים ומקצועיים" שוינשטיין מדבר עליהם? הרי ההחלטה לממן או לא לממן יצירה אמנותית, היא לא בגדר מדע מדויק או חישוב מתמטי. מדובר בהחלטה ערכית-ציבורית, שבדיוק עבורה ועבור סוגיות דומות הלך הציבור לקלפי. בשלטון דמוקרטי, הרוב הוא המכריע בשאלות ערכיות, בכפוף לעקרונות הקבועים בחוקה. תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה לעומת זאת, הוא רק לייעץ לממשלה בשאלת חוקתיות או אי-חוקתיות החלטותיה. ודוק: ייעוץ בלבד.

אולם, במדינת ישראל מסתבר שתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא לקבוע ולסווג מהן השאלות הפוליטיות\ערכיות השייכות לדרג הנבחר, ומהן השאלות המשפטיות\טכניות השייכות לדרג המקצועי והמשפטי. משום מה, נראה שהקטגוריה הראשונה מצומצמת ביותר, ושבמקרה או שלא במקרה היועץ המשפטי לממשלה נוטה לסווג רבות מהסוגיות כסוגיות טכניות ומקצועיות גרידא. כלומר, ככאלה שבסמכותו: "השיקולים הרלוונטיים לתמיכה בתחום זה הם שיקולים אומנותיים ומקצועיים אשר על בחינתם אמונים גורמי המקצוע ויש להפריד ולשמור על הפרדה זו".

גם עו"ד דינה זילבר, כיום המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מצטטת בספרה 'בשם החוק' את השופט לשעבר אהרן ברק, בתארו את עברו כיועץ המשפטי לממשלה: "כיועץ אתה יחיד, ולא בתפקיד של ביקורת אלא אתה הוא זה שמקבל את ההחלטות". היועץ אינו יועץ, אלא מחליט ומכריע.

מצב זה חריג ומשונה מאוד בהשוואה למקובל במדינות הדמוקרטיות, כפי שעולה ממחקריהם של פרופ' רות גביזון, ד"ר איתן לבונטין, וד"ר אביעד בקשי.

בארצות-הברית, בתקופתו של הנשיא בוש למשל, התנהל הליך משפטי בנוגע לתמיכה כספית של מדינת מיסיסיפי במכללות המיישמות מדיניות של אפליה מתקנת לטובת אפרו-אמריקנים. עמדת ה-Solicitor General, שהוא בעל סמכויות מקבילות לאלו של היועץ המשפטי לממשלה בישראל, הייתה כי אין להטיל חובה משפטית על מדינת מיסיסיפי לסבסד את המכללות האמורות. אולם, לאחר פגישה בין הנשיא בוש לבין ראשי המכללות, הורה בוש ל-Solicitor General לשנות את עמדתו ולהציג את עמדת הנשיא בבית משפט, וכך אכן היה. זאת משום שבארצות-הברית הנוהל הוא שהנשיא כופה על ה-Attorney General ועל ה-Solicitor General (שני התפקידים המקבילים, באופן חלקי, לזה של היועץ המשפטי לממשלה בישראל) איזו עמדה להציג מטעם המדינה בבתי המשפט.

ה-Solicitor General מייצג את המדינה בבתי המשפט אך אינו מייעץ לה. ואילו תפקיד הייעוץ שייך ל-Office of Legal Counsel) OLC). בישראל לעומת זאת, היועץ המשפטי לממשלה הוא גם היועץ, וגם המייצג הבלעדי של המדינה בבתי המשפט. בארצות-הברית, חוות הדעת של ה-OLC כשמה כן היא: חוות דעת.  הנשיא לא מחויב לפעול על פיה, ואם למישהו יש טענה בדבר אי-חוקיות או אי-חוקתיות של פעולה או החלטה של הנשיא, הוא חופשי ומוזמן לעתור לבית המשפט (זאת בתנאי שיש לו זכות עמידה, כלומר שהוא נפגע בעצמו מהעניין – עקרון נוסף שנשחק כלא היה במערכת המשפט הישראלית).

כאשר הנשיא קרטר פעל בניגוד לחוות הדעת של ה-OLC ובניגוד לעמדתו של ה-Attorney General בשאלת סבסוד ממשלתי לבעלי תפקידים בבתי ספר דתיים, כתב ה-Attorney General כי הוא חולק על הנשיא אך מקבל את סמכותו בשל היותו נבחר ציבור.

וכפי שמראה בקשי במחקרו, ארצות-הברית אינה היחידה שבה המילה האחרונה שייכת לממשלה ולא ליועץ המשפטי שלה. כך גם בקנדה, בבריטניה ובגרמניה.

בנוסף, לא רק לנשיא ארצות-הברית יש יועץ משפטי, אלא גם למשרדים הממשלתיים השונים. חוות הדעת של היועצים המשפטיים באותם משרדים אינן מחייבות את השר הממונה, אשר זכאי לשכור עורך דין חלופי אם עמדת היועץ המשפטי של המשרד לא נראית לו.

בישראל לעומת זאת, המדינה והמשרדים הממשלתיים השונים אינם רשאים לשכור שירותים משפטיים פרטיים לצורך ייצוג או ייעוץ. זאת, בשעה שהיועץ המשפטי כאמור מחזיק הן בסמכות הייצוג והן בסמכות הייעוץ, מה שהופך את ה"ייעוץ" שלו להנחיה מחייבת.

לא כך היה אצלנו בעבר. בשנים שלאחר קום המדינה המצב היה שונה בתכלית. חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה בתחילת שנות ה-1950 ולימים שפוט בית המשפט העליון, ראה את עצמו מחויב להציג את עמדת המדינה בבתי המשפט, גם כאשר הייתה זו מנוגדת לעמדתו שלו.

אולם מאיר שמגר, אשר שימש כיועץ המשפטי לממשלה בשנות ה-70', סירב להגן על עמדת המדינה בבית המשפט בפרשת זיידמן – פרשה שבה המדינה סירבה להכיר בגיור רפורמי. בכך קבע שמגר תקדים, שהפך לימים לנוהל מחייב. בשנת 1986 קבע היועץ המשפטי לממשלה דאז יצחק זמיר, כי הממשלה אינה רשאית להציג בבית משפט עמדה המנוגדת לעמדתו, ושאם הממשלה רוצה לשכור עו"ד פרטי שיגן על עמדתה, היא תוכל לעשות זאת רק בכפוף להסכמתו ולאישורו של היועץ המשפטי לממשלה.

"נהלים" תקדימיים והרסניים אלו נקבעו חד-צדדית על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ולא על-ידי המחוקק.  אולם הם קבלו גושפנקא בבג"ץ עצמו, עת קבע השופט אהרן ברק ב'בג"ץ פנחסי' ב-1993, כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה, ושאין למדינה סמכות לחייבו בייצוג עמדתה בבית משפט. כך הפכה עמדת היועץ המשפטי לממשלה מייעוץ גרידא, להחלטה מחייבת.

דא עקא, נהלים אלו נקבעו על-ידי זמיר וברק בניגוד להנחיות מפורשות של דו"ח ועדת אגרנט משנת 1962, אשר קבע בין השאר כי "רשאית הממשלה להחליט כיצד עליה לפעול במקרה מסוים לפי שיקול דעתה שלה".

באוקטובר 2015 נערך דיון על שאלת סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה. בדיון זה ערך פרקליט המדינה שי ניצן השוואה בין יחסי יועצים משפטיים וממשלה, ובין יחסי נביאי ישראל ומלכי ישראל. ההשוואה מניחה כנראה כי ליועצים משפטיים יש רוח קודש, אך היא בעיקר מתעלמת מן ההבדל בין מלך בעת העתיקה לבין ממשלה דמוקרטית נבחרת המבטאת את רצון העם.

באותו דיון, שי ניצן אף הוסיף ואמר כי כפיית עמדת היועצים המשפטיים על הממשלה מוצדקת משום שלא יעלה על הדעת שהממשלה לא תפעל בהתאם לחוק. אכן על הממשלה לפעול בהתאם לחוק, אך כאשר יש פרשנויות שונות ומחלוקת משפטית, לא יעלה על הדעת שרק דעה אחת, זו של היועץ המשפטי, תתקבל כסופית. כפי ששאל פרופ' דניאל פרידמן באותו דיון, מדוע שהיועץ המשפטי לממשלה לא יאפשר למדינה לטעון את טענותיה בבית המשפט במקרה של מחלוקת משפטית?

החלפת היועץ המשפטי לממשלה מהווה הזדמנות טובה לבחון את הסוגיה מחדש. נראה שאביחי מנדלבליט צועד בעניין זה בכיוון הנכון, ואם רק תרצה הממשלה – היא תוכל להשיב את המצב לקדמותו.

צרפת מתקרבת לנקודת אל חזור (מידה, 13 ינואר 2016)

לאחר שיהודי נדקר על-ידי מוסלמי במרסיי, בצרפת כבר נשמעות קריאות בקהילה להסיר את הכיפות ולהסתיר מגיני דוד • מגמת ההתנכלויות האנטישמיות לא התחילה אתמול, והיא רק הולכת ומתגברת • ראש הממשלה ואלס מבטיח ביטחון וקורא ליהודי צרפת להישאר, אך ספק אם מישהו קונה את הסחורה

השבוע ציינו בצרפת את יום השנה לטרור של ינואר 2015, שפגע בעיתון שארלי הבדו ובסופר היהודי "היפר-כשר". ראש ממשלת צרפת, מנואל ואלס, הביע צער על כך שכל כך הרבה יהודים צרפתיים עוזבים, ולא בפעם הראשונה. היהודים שהיגרו מאלג'ריה לצרפת בשנת 1962 עדיין זוכרים את הסיסמה "המזוודה או ארון הקבורה". עכשיו נראה שאלג'יריה רודפת אחריהם.

כפי שפורסם בעבר ב'מידה', בשנת 2014 דיווח שירות ביטחון הקהילה היהודית של צרפת (SPCJ) על הכפלת מספר הפעולות האנטישמיות ביחס לשנה הקודמת. נתון נוסף מלמד כי בשנה זו 51 אחוזים מכלל המעשים הגזעניים בצרפת כוונו נגד יהודים. במקביל, פעולות גזעניות כלפי קבוצות אחרות ירדו ב-5 אחוזים.

עתה הסתיימה שנת 2015 עם פיגועי נובמבר בפריז. יהודי צרפת אינם אומנם היעד היחיד של הג'יהדיסטים, אך הם בחזית ולא רואים עתיד עבור ילדיהם בארץ מוצאם. יעיד על כך אירוע הדקירה שהתרחש לפני יומיים מחוץ לבית כנסת שבעיר מרסיי. צרפת לא תהיה צרפת ללא היהודים שלה, חזר ואמר ואלס באותה עצרת זיכרון לנרצחי הפיגוע בהיפר-כשר, אך נראה שזה מעט מדי ומאוחר מדי. צרפת נרדמה בשמירה, והג'יהאד הורג את אזרחיה. זה התחיל עם היהודים וממשיך עם שאר ה"כופרים".

עד כדי כך הגיעו הדברים שדווקא הנשיא הולנד, איש השמאל הצרפתי, הגביר את ההפצצות נגד דאע"ש. מצב החירום שהוכרז לאחר הפיגועים של נובמבר 2015, המאפשרים לממשלה לעצור חשודים ללא משפט, הוארך. הנשיא גם נחוש בדעתו לבצע תיקון של החוקה, על מנת לאפשר שלילת אזרחות לצרפתים בעלי אזרחות כפולה שהורשעו בפיגועי טרור נגד צרפת. השמאל הצרפתי מוחה ולא מבין: איך נשיא סוציאליסטי יכול ליישם בפועל את הרעיונות של הימין הקיצוני? "אנחנו במלחמה" הוא משיב להם בחוסר סבלנות.

נכון להיום, החוק הצרפתי מאפשר שלילת אזרחות לבעלי אזרחות כפולה, שהתאזרחו בצרפת במהלך חייהם. אם תיקון החוקה יעבור, השלילה תחול גם על מי שנולד צרפתי ומחזיק באזרחות כפולה. היות והאזרחות הצרפתית מבוססת על דין הקרקע ("jus soli"), מדובר בצעד מהפכני. כאשר נציגי השמאל מעירים להולנד כי החזית הלאומית של מארין לה-פן תומכת בצעד שלו, עונה הנשיא "אז מה?". 85% מהצרפתים תומכים בצעד הזה.

את טרגדיית יהודי צרפת ביטאה לאחרונה הסופרת אליאט אבקסיס בספרה 'עלייה' (ספר שיצא לאור בצרפת במאי 2015). מדובר ברומן אוטוביוגרפי של יהודיה צרפתיה, שמתחילה להבין בדרך הקשה כי אין עבורה עתיד במולדתה האהובה. אליאט נושמת וחיה את התרבות הצרפתית בכל רמ"ח אבריה. הוריה הגרו ממרוקו לעיר שטראסבורג בשנות ה-50; לא עלה בדעתם לעלות לישראל: הם היו צרפתים, והם עברו למולדתם התרבותית כדי ללמד ספרות צרפתית בבתי הספר של הרפובליקה. לאליאט יש קרובי משפחה שנצלו בזמן הכיבוש הנאצי בזכות צרפתים נוצרים שהחביאו אותם. אליאט לא רק אוהבת את צרפת, היא גם סומכת עליה בעת צרה.

ליתר דיוק, אליאט סמכה על צרפת עד הרצח של אילן חלימי ב-2006; עד רצח ילדי בית הספר היהודי בטולוז ב-2012; ועד ניסיון הפוגרום בבית הכנסת אברבנל שבפריז, ב-2014. כשהפכה למורה לספרות צרפתית ולפילוסופיה בבית ספר ציבורי הממוקם ב"פרבר בעייתי", גילתה אליאט שהתלמידים לא מקשיבים ומשתוללים. הספרות הצרפתית של המאה ה-17 לא בדיוק מדברת אליהם, בלשון המעטה. "המורה, זה נכון שאת יהודיה?" שואל אחד.  "עזור, אם היא רק יהודיה ולא ציונית לא נהרוג אותה" מתערב תלמיד אחר, "כי הישראלים רוצחים את אחינו בפלסטין". המנהלת נכנסת לכיתה ותולה מפה גדולה של העולם על הלוח. "מישהו יכול להצביע איפה ישראל על המפה?" היא שואלת. לאף אחד אין מושג. "מה זה משנה" אומר אחד, "היהודים בכל מקום, הם שולטים בעולם". המנהלת יוצאת. "תגידי המורה" ממשיך אחד התלמידים, "את לא חושבת שהיה מגיע לשארלי הבדו? ומה שהיהודים עושים בפלסטין, זה יותר טוב?".

הפעמון מצלצל ואליאט בורחת. אלא שהאוטו שלה מכוסה ברוק. היא נכנסת לתוך האוטו, מניחה את הראש על ההגה, ומתחילה לבכות. מישהו דופק בחלון. אוי, אחד הביריונים שבכיתה.  "המורה" הוא מנסה לנחם אותה, "זה לא כזה נורא אם את יהודיה ואם ירקו לך על האוטו. אל תבכי. אנחנו בסך הכול די מחבבים אותך".

מזל שלאליאט יש חבר. הוא מנחם אותה. אלא שבאחת השיחות ביניהם מתברר שהסבא שלו היה משתף פעולה בתקופת הכיבוש הנאצי, ושהוא הלשין על יהודים מוחבאים. לא כולם חסידי האומות. אליאט לא יכולה יותר: היא מתחילה לחשוב על הבלתי נתפס: עלייה. אך איך אפשר לעזוב את פריס היפה והאהובה? הספרות והתרבות הצרפתית הן חלק מזהותה, הן חלק ממנה. לקראת סוף הספר, אליאט יושבת על שפת נהר הסיין עם החבר. "בוא נשבע שניפגש כאן בעוד עשר שנים" הוא אומר לה. "למה את בוכה?" הוא שואל את אליאט. "כי בעוד עשר שנים, לא אהיה בצרפת" היא עונה. "אם כן, בעוד עשר שנים זו כבר לא תהיה צרפת" הוא משיב במשפט החותם את הספר.

העלייה המתגברת של יהודי צרפת היא כבר עובדה בשטח. אך בעוד שחלקם עולים לארץ, רבים מהגרים לקנדה בגלל קשיי הקליטה המקצועית בישראל. חרף ההחלטה ממשלתית להסיר חסמים (כפי שנחשף לאחרונה על-ידי יפעת אלריך כאן), יש עדיין הרבה מה לתקן. יהודי צרפת אינם זקוקים עוד לעידוד ולשיחות מוטיבציה כדי לעלות, אלא ליישום החלטות ממשלתיות דוגמת הכרה בבעלי מקצוע רפואיים ופרה-רפואיים כדי שיוכלו לעבוד ולהתפרנס.

האווירה הציבורית בצרפת לא מותירה הרבה ברירות. עוד לפני הפיגועים של 2015, שר החוץ לשעבר רולנד דומה האשים את מנואל ואלס על כך שהוא לא רוצה שהיהודים ילכו משום שאשתו יהודיה. כריסטוף בארביאר, עורך השבועון הנפוץ "לאקספרס" כתב באוגוסט 2014 כי היהודים שבורחים מצרפת הם בגדר בוגדים: "אתם צריכים להישאר" ציווה עליהם בארביאר. אנחנו נשמור עליכם ותמשיכו להיות חלק מאתנו – אבל בתנאי שתתנערו פומבית ממעשיה של ישראל ומהמדיניות הימנית של העומד בראשה. תודה רבה באמת.

אולי באמת צרפת לא תהיה צרפת יותר בעוד עשר שנים, עם או בלי היהודים. ואולי היא לא צרפת יותר כבר היום.

כשאירופה צריכה להתמודד עם מסתננים (מידה, 3 ספטמבר 2015)

בשבועות האחרונים מתמודדת אירופה עם משבר פליטים מהגדול בתולדותיה • אך לצד פליטי החרב הרבים, נכנסים ליבשת גם מהגרי עבודה ומסתננים לא-חוקיים אחרים • כיצד ישפיע המצב החדש על ישראל?

בשל הקרבה הגאוגרפית, רוב המהגרים הבלתי-חוקיים והפליטים מגיעים למדינות דרום אירופה (בעיקר יוון ואיטליה) אך הם מעוניינים דווקא להגיע למדינות יותר משגשגות ויותר ליברליות (בראש ובראשונה גרמניה). המדינות האירופיות ה"צפוניות" לא מעוניינות לקבל מהגרים בלתי-חוקיים ופליטים שהגיעו אל שכנותיהן הדרומיות, אך הן יתקשו לומר זאת כי עליהן להפגין סולידריות כלפי שותפותיהן לאיחוד האירופי, וחמלה כלפי המהגרים והפליטים. בנוסף, בשל התנועה החופשית שהסכמי שנגן (Schengen) מעניקים לתושבי אירופה, קשה אם לא בלתי-אפשרי למנוע את מעבר המהגרים בתוך אירופה. אך התופעה לא הולכת להיעלם: כ-4 מיליון סורים ברחו ממדינתם, ומלחמות אזרחים ואלימות ממשיכות להבריח אנשים מסוריה, מסודן, ומסומליה.

בחודש מאי האחרון הציעה הנציבות האירופית "לחלק" את המהגרים הבלתי-חוקיים והפליטים שהגיעו ליוון ולאיטליה בין שאר מדינות האיחוד, על-פי קריטריונים הכוללים את גודל אוכלוסיית המדינה, גודל התוצר הלאומי שלה, ושיעור האבטלה. אך ההצעה נדחתה על-ידי מדינות האיחוד, שלא מעוניינות "לרשת" את המהגרים שהגיעו למדינות אחרות.

גם חלק ממדינות האיחוד שמוכנות לקלוט מספר מצומצם של פליטים מתוך מחווה הומניטרית וסולידריות אירופית, לא רוצות להצטייר ככאלו הנכנעות ל"תכתיבים" של הנציבות האירופית, דבר שעלול לחזק את המפלגות הפופוליסטיות המתנגדות לאיחוד. באופן כללי לחששות האירופים יש בסיס, שהרי מהגר בלתי-חוקי שהופך לחוקי יכול לנוע באופן חופשי בכל רחבי אירופה (למעט בבריטניה ובאירלנד) בשל התנועה החופשית שהוסדרה על-ידי הסכמי שנגן. כך שפיזור המהגרים בין המדינות החברות היא בעצם פיקציה.

ההתנגדות העממית והפוליטית לקליטת מהגרים בלתי-חוקיים ופליטים באירופה נובעת משיקולים כלכליים, ביטחוניים ותרבותיים. מדינה כמו יוון, שגם כך קורסת כלכלית, אינה מעוניינת או מסוגלת לקלוט מהגרים בלתי-חוקיים ופליטים. שיעורי אבטלה גבוהים במדינות כמו צרפת, איטליה וספרד מקשים על פוליטיקאים להצדיק קליטת כוח אדם לא מיומן אל תוך שוק העבודה הרווי. ממשלת פולין, שצועדת לבחירות בעוד חודש, גם היא לא יכולה להתעלם מהתנגדות דעת הקהל לקליטת מהגרים בלתי-חוקיים ופליטים (על-פי הסקרים, כ-70% מהפולנים מתנגדים לקליטת המהגרים).

גם מדינות מזרח אירופה, שעד היום לא קלטו גלי פליטים גדולים, מתנגדות למהלך. הן מתבוננות על גורלן של העיר השוודית מלמו (50% מוסלמים) או הפרברים האלימים של פריס, והן אינן מתלהבות מהצטרפות למועדון.

באופן תאורטי, מדינות אירופה יכולות לשלול ממהגרים בלתי-חוקיים כניסה אליהן, ולהחזירם למדינות מוצאם. אלא שהמשפט הבינלאומי מחמיר מאוד בעניין זה. סעיף 33 של אמנת הפליטים משנת 1951 קובע כי אסור למדינה לגרש או להחזיר פליט שחייו בסכנה לארץ המוצא שלו. סעיף זה נכתב לאחר השואה ומחברי האמנה התכוונו למנוע מצב בו נשללת מאוכלוסיה נרדפת האפשרות להימלט ולהינצל.

השאלה היא איך לקבוע בוודאות שפליט אכן עומד בסכנת חיים אם הוא יוחזר למדינתו. במקרה של סוריה, התשובה די ברורה בשלב זה. אך מה לגבי אריתראה? מהגרים בלתי-חוקיים מאריתראה טוענים שהם פליטים אשר נמלטים משירות צבאי דרקוני שיכול להימשך 25 שנים. האם אמנת הפליטים חלה עליהם?

שירותי ההגירה של חלק ממדינות אירופה, כמו בריטניה ושווייץ, סבורים שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. באפריל 2015 קבע משרד הפנים הבריטי כי אזרחים אריתראים שערקו מהצבא אינם זכאים למעמד של פליט בבריטניה, וכי ניתן להחזירם לארץ מוצאם. גם השווייצרים החליטו במשאל עם כי אין להכיר במהגרים האריתראים כפליטים.

מנהיגי אירופה מנסים להתחמק מהדרישה הדרקונית של אמנת הפליטים תוך אימוץ ה"מודל האריתראי", דהיינו קביעת רשימת מדינות שאינן נחשבות כמסכנות חיים. לזה בדיוק התכוונה קנצלרית גרמניה אנג'לה מרקל כאשר הצהירה לפני מספר ימים כי יש לבצע סיווג של מדינות בטוחות כדי לקבוע אם המהגרים זכאים למקלט באיחוד האירופי, או שמא יש להחזירם למולדתם. אם מדינות אירופה ירחיבו את רשימת ה"מדינות הלא מסוכנות" ויתחילו להחזיר מהגרים לאריתראה, יהיו לזה השלכות על ישראל, הסובלת מתופעה של הגירה בלתי-חוקית מהמדינה. מכיוון שלישראל יחסים דיפלומטים עם אריתראה, היא יכולה להחזיר אליה מהגרים בלתי-חוקיים שאינם זכאים להגנה.

החרם על ישראל: כתב הגנה (מידה, 9 אוגוסט 2015)

תנועת ה-BDS לא עוסקת בזכויות אדם אלא בביטול ההגדרה העצמית של המדינה היהודית • מדינות אחרות בעולם בעלות סטטוס דומה לא זוכות לחרמות מבחוץ כנגדן • גם הטיעונים המשפטיים, דוגמת הנימוק של אורנג' העולמית לביטול הקשרים עם ישראל – לא מחזיקים מים

לפני כחודשיים התפרסם ביו-טיוב סרטון של מפיק אמריקאי בשם עמי הורוביץ, אשר חושף את פניה האמתיות של תנועת ה-BDS (תנועת החרם הבינלאומי של מדינת ישראל). בסרטון, הורוביץ מסתובב ברחובות דבלין שבאירלנד עם מצלמה נסתרת, והוא מתחזה לסוכן מכירות. הוא נכנס לשלוש חנויות שמחרימות מוצרים ישראלים.

בפני בעל החנות הראשון מציג עצמו הורוביץ כסוכן מכירות של מפעל שוקולד מסודן; בחנות השנייה הוא מציג עצמו כסוכן מכירות של חווה איראנית; ובחנות השלילית כסוכן מכירות של מפעל צפון-קוריאני. הוא שואל את שלושת בעלי החנויות אם יש להם איזושהי בעיה מוסרית או פוליטית למכור מוצרים מן המדינה שהוא מייצג כביכול. שלושתם עונים בשלילה. אז הורוביץ מציין כי התנאי למכירת מוצריו בחנויות הצדקניות הוא שלא יופיעו שם מוצרים ישראלים. שלושת בעלי החנויות נשבעים שהם לא מוכרים מוצרים ישראלים ושהם מחרימים אותם.

ברור ששלושת בעלי החנויות האלו לא מחרימים את ישראל מתוך דאגה לזכויות אדם ולמשפט הבינלאומי. האמת היא שזכויות אדם ומשפט בינלאומי לא מעניינים גם את תנועת ה-BDS עצמה. מייסד תנועת ה-BDS, עומר ברגותי, התראיין לאחרונה לאתר 972. בראיון הדגיש ברגוטי כי המטרה הסופית של התנועה היא יישום מלא של זכות השיבה, דהיינו מתן אזרחות ישראלית לכביכול חמישה מיליון הצאצאים של הפליטים הערבים של 1948. לעומת זאת, אף יהודי לא יורשה להישאר בגדה המערבית.

כך שהתוצאה תהיה מדינה אחת עם רוב ערבי. ברגותי לא מסתיר כי המטרה שלו היא לא שתי מדינות לשני עמים אלא סוף ההגדרה העצמית היהודית. זו מטרת ה-BDS בשם אומרו.

תנועת ה-BDS מתעסקת רק בישראל. לפני כחודש כתב מודר זרהן, פעיל פוליטי ירדני-פלסטיני, כי ביקש ללא הצלחה מתנועת ה-BDS להחרים מדינות ערביות בגלל המדיניות המפלה שלהן כלפי הפלסטינים. הרי הפלסטינים סובלים מרעב ומהרס בסוריה, נאסר עליהם לעסוק בלא פחות מ-72 מקצועות בלבנון, ובירדן הם מיוצגים רק על ידי 10% מחברי הפרלמנט על אף שהם מהווים 80% מן האוכלוסייה.

אבל תנועת ה-BDS לא מתעניינת משום מה בזכויות הפלסטינים במדינות ערב. הם גם לא מתעניינים בזכויות של עמים אחרים מסביב לעולם. לא מזמן ברח נשיא סודן עומר אל-בשיר מדרום אפריקה כדי שהרשויות לא יעצרו אותו בגין כתב האישום של בית הדין הפלילי הבינלאומי. אל-בשיר מואשם ברצח עם, בפשעים נגד האנושות, ובפשעי מלחמה בחבל דרפור. אך תנועת ה-BDS לא רואה לנכון לעסוק בו.

אין BDS גם נגד מיאנמר, שהיא מדינת אפרטהייד לכל דבר ועניין. במיאנמר נהוגה מדיניות אפרטהייד רשמית נגד ה "רוהינגיאס", מיעוט מוסלמי של כמיליון תושבים. לרוהינגיאס אין אזרחות, אין זכות הצבעה, אין גישה לבתי חולים ולבתי ספר ממשלתיים. ב-2012 בוצע נגדם טיהור אתני, והם מנסים לברוח למלזיה ולאינדונזיה, כאשר בדרך טובעים רבים מהם בלב הים. אך זה לא מצדיק כנראה מדיניות של חרם.

אז למה, בעצם, תנועת ה-BDS מצליחה לרכז את תשומת הלב על ישראל ולהפעיל נגדה חרם בפועל?

חלק מן ההסבר הוא הצגת טיעונים משפטיים מעוותים. קחו למשל את חברת אורנג' שחוללה כאן סערה בחודש יוני. מנכ"ל החברה סטפן רישרד מכחיש שהוא הושפע על ידי תנועת ה-BDS, אך ישנן כמה עובדות שמלמדות כי הוא דווקא הושפע מפעילות התנועה בצורה ישירה וברורה. במאי 2015, מספר ימים לפני הודעתו של רישרד בקהיר על כוונתו להפסיק את פעילות אורנג' בישראל, נפגשו ארגונים לא ממשלתיים צרפתיים ופלסטיניים עם בעלי המניות העיקריים של אורנג'.

אותם ארגונים פרסמו מסמך של 51 עמודים תחת הכותרת "היחסים המסוכנים של חברת אורנג' בשטחים הפלסטינים הכבושים". בין מחברי המסמך מופיעה "הפדרציה הבינלאומית של הליגות לזכויות האדם". אותו ארגון פרסם באתר האינטרנט שלו לאחר הפגישה עם בעלי המניות של חברת אורנג' כי הוא ושותפיו "ביקשו מחברת אורנג' להודיע באופן פומבי וברור כי בכוונת החברה להפסיק את פעילותה בשטחים הפלסטינים הכבושים ולגנות את הפגיעה בזכויות האדם על ידי חברת פרטנר".

ארגונים אלו טענו כי פעילותה של אורנג' – באמצעות שותפתה פרטנר – מעבר לקו הירוק, מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי. אורנג' לא רצתה להסתבך ולהיות חשופה לתביעות בגין הפרת החוק כביכול. לכן הודיע סטפן רישרד על כוונתו להפסיק את פעילותו בישראל. אך אם אורנג' חוששת מחוקיות פעילותה ביהודה ושומרון, היא צריכה לחשוש יותר מהפעילות שלה בחבל "נגורנו קרבך". מדובר באזור באזרבייג'ן אשר נכבש על ידי ארמניה בשנת 1992. הקהילה הבינלאומית, כולל האו"ם וצרפת, רואים בנגורנו קרבך שטח כבוש ולא מכירים בשליטה הארמנית בו.

אך חברת אורנג' מפעילה שירותים בשטח כבוש זה, מפרסמת את הפעילות שלה שם באתר האינטרנט שלה, והיא פועלת שם ישירות ולא באמצעות שותף מקומי (כמו חברת פרטנר בארץ). הפעילות של אורנג' לא יכולה להיות חוקית בנגורנו קרבך ובלתי חוקית ביהודה ושומרון.

אורנג' היא לא החברה הצרפתית היחידה שפועלת בשטח כבוש ו/או בשטח שנוי במחלוקת. בפברואר 2014 חידשה החברה הצרפתית טוטאל את הזיכיון שלה במערב סהרה, הכבושה על ידי מרוקו מאז 1975. זיכיון זה ניתן למרות ההתנגדות של ממשלת מערב סהרה. לחברת מישלין יש מפעל גדול בצפון קפריסין, שטח כבוש על ידי טורקיה מאז 1974. הרשימה ארוכה יותר, והיא כוללת לא רק חברות צרפתיות כמובן.

אם פעילות עסקית בשטח כבוש או שנוי במחלוקת היא בלתי חוקית, הרי שיש מאות חברות מסביב לעולם שעוברות על החוק הבינלאומי ושחשופות לכאורה לתביעות משפטיות.

אלא שפעילות כזו אינה בלתי חוקית, כפי שקבעו בשנים אחרונות בתי משפטי אירופאיים.
בשנת 2013 פסק בית הדין לעירעורים של ורסאי שבצרפת כי מותר לחברות ואוליה ואלסטום לבנות רכבת קלה במזרח ירושלים, משום שגם אם ישראל תחשב במדינה כובשת במזרח ירושלים, הרי שיש לה זכות ואף חובה לבנות תשתיות ולדאוג לתחבורה בשטח שבהחזקתה, ושבכל מקרה אמנת ג'נבה הרביעית אינה חלה על חברות פרטיות.

בשנת 2014 דחה בית המשפט העליון של בריטניה תביעה נגד חברת "אהבה – מוצרי ים המלח", תביעה שטענה כי החברה מפרה את המשפט בינלאומי בשל פעילותה מעבר לקו הירוק. בית המשפט דחה את התביעה בטענה כי חברת מוצרי ים המלח אינה מעבירה בכפיה אוכלוסייה אל שטח כבוש, ולכן שפעילותה בשטח האמור אינה מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי. בית המשפט המחוזי של פריז התבסס על נימוקים דומים כאשר הוא דחה ב-2014 תביעה נגד חברת סודה-סטרים בשל פעילותה מעבר לקו הירוק.

שלושת פסקי הדין האלו קובעים כי המשפט הבינלאומי אינו אוסר על פעילות של חברה עסקית בשטח כבוש, ואף קובעים כי למדינה כובשת מותר לבנות תשתיות לצורך החזקת השטח הכבוש ותנועת האוכלוסייה.

שלושת פסקי הדין הללו יוצאים מנקודת הנחה כי הגדה המערבית היא שטח כבוש. אך גם הנחת יסוד זו שנויה במחלוקת.
מדינה יכולה להיחשב ככובשת רק אם היא כבשה מדינה ריבונית אחרת או חלק ממנה. זה לא הדין ביחס לגדה המערבית. עד ה-15 במאי 1948 בריטניה הייתה הריבון בשטח שהוענק לה על ידי חבר הלאומים כדי להקים בית לאומי יהודי.

תכנית החלוקה שהאו"ם אישר ב-29 בנובמבר 1947 הייתה בגדר המלצה בלבד, כמו כל ההחלטות של העצרת הכללית. כריבון, בריטניה הייתה חופשית לקבל או לדחות את ההמלצה. בסופו של דבר בריטניה החליטה לבטל באופן חד-צדדי את ריבונותה, אך ההחלטה לא הפכה את תכנית החלוקה למחייבת –מה עוד שתכנית זו נדחתה בלאו הכי על ידי הליגה הערבית ולכן לא יושמה בפועל.

רק מדינת ישראל מילאה את הוואקום המשפטי שנוצר על ידי הנסיגה הבריטית, משום שרק ישראל הכריזה על עצמאותה. אגב, מגילת העצמאות לא מציינת את גבולות המדינה. גבולות אלו נקבעו דה פקטו בסוף מלחמת העצמאות. הם לא היו הגבולות שהוצעו על ידי תכנית החלוקה.

קו שהבחין בין ישראל לממלכת ירדן היה קו המפגש בשטח בין הכוחות הישראלים לבין הכוחות הערביים. הקו הוגדר כקו הפסקת אש זמני בהסכמי רודוס ומעולם לא היה ולא היה אמור להיות גבול בינלאומי. ירדן כבשה ואף ספחה את הגדה המערבית, אך סיפוח זה לא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית (למעט על ידי בריטניה ופקיסטן). לכן ירדן לא הייתה ריבון חוקי בגדה המערבית, ולכן גם לא כבשה ישראל שטח ריבוני והיא לא חצתה גבול בינלאומי כאשר היא כבשה את הגדה המערבית ביוני 1967. הגדה המערבית לא יותר או פחות כבושה היום מאשר בשנים 1949-1967.

כך קבע ב-1971 היועץ המשפטי לממשלה דאז מאיר שמגר שהסביר כי ישראל לא מחויבת ליישם את אמנות ג'נבה בגדה ובעזה, על אף שהיא מיישמת אותן בפועל. אבל גם לפי השיטה שמדובר בשטח כבוש, הרי שבתי משפט אירופאים עצמם קובעים כי פעילות עסקית בשטח כבוש היא חוקית.

אם תנועת ה-BDS תצליח בסוף לשכנע בית משפט באירופה שכל פעילות עסקית מעבר לקו הירוק היא בלתי חוקית, הרי שההשלכה תהיה שכל פעילות עסקית בשטח כבוש או בשטוח שנוי במחלוקת בכל מקום בעולם היא פעילות בלתי חוקית. וזה יחשוף כמובן מאות חברות לתביעות בשל פעילותן במקומות כמו טיבט, אבחזיה, נגורנו-קרבך, צפון קפריסין, מערב סהרה, ועוד.

אין בסיס משפטי להחרמת חברות ישראליות וזרות שפועלות מעבר לקו הירוק לפי שיטתם של בתי המשפט האירופאים. לחילופין, אם יוחלט בעתיד כי פעילות כזו היא בלתי חוקית, הרי שמאות חברות, כולל לא מעט חברות אירופאיות, יהיו חשופות לתביעות משפטיות בשל הפעילות שלהן בשטחים כבושים או שטחים שנויים במחלוקת מסביב לעולם.