יש להגביר את הלחץ על חברת Airbnb (מקור ראשון, 26 דצמבר 2018)

מתנגדי הגלובליזציה נוהגים לטעון שהיא מעניקה כוח בלתי מוגבל והרסני לתאגידים הבינלאומיים.  אולם מתברר שהגלובליזציה פוגעת דווקא ביכולתם של תאגידים אלו לפעול כרצונם, משום שהיא חושפת אותם לביקורת ציבורית גלובלית וויראלית.  אף תאגיד בינלאומי לא רוצה להיות מטרה של קמפיין של "שיימינג" בשל הפרת זכויות עובדים או בשל פגיעה באיכות הסביבה.  קמפיינים כאלו, בייחוד כאשר הם מובילים לחרם של חברה בשל התנהלותה הפסולה, פוגעים ברווחים.  ואף עסק לא רוצה להפסיד כסף.

תנועת ה BDS מנסה לנצל את רגישות התאגידים הבינלאומיים לכוח הרשתות החברתיות כדי לגרום להם לצמצם ואף להפסיק את פעילותם בישראל, תוך הפצת הנראטיב שפעילות בישראל מהווה שיתוף פעולה עם דיכוי ועם הפרת זכיות אדם.  היות ולא ניתן להחרים כלכלה חזקה, חדשנית, ועתירת ידע כמו כלכלת ישראל, תנועת החרם מצליחה יותר כאשר היא מתמקדת ב "לבייש" תאגידים על פעילותם ביהודה ושומרון.  כך החליטה חברת סודה סטרים להעביר את מפעלה ממשור אדומים שביהודה ושומרון ללהבים שבנגב.  וכך החליטה חברת אייר בי אנד בי להפסיק לפרסם דירות ישראליות ביהודה ושומרון.

תאגידים שנכנעים ללחץ התקשורתי של תנועת החרם עושים זאת בדרך כלל כדי לחתוך הפסדים וכדי לחסוך לעצמם כאב ראש.  לכן, על ישראל להוכיח לתאגידים אלו שכניעה לתנועת החרם תגרום להם הפסדים וכאבי ראש גדולים עוד יותר.  אסטרטגיה זו התחילה להניב פירות מול חברת אייר בי אנד ביי, אך הלחץ צריך להימשך כדי שהחברה תחזור לחלוטין מהחלטתה להיכנע לתנועת החרם.

השיקול של חברת אייר בי אנד בי, כמו של כל תאגיד בינלאומי, הנו כפול: תדמיתי וכלכלי.  מבחינת התדמית, מדינת ישראל ופעילים פרו-ישראלים ברשתות החברתיות פעלו נכון כאשר הם חשפו את הסטנדרט הכפול של אייר בי אנד בי.  יש הרי סכסוכים רבים בעולם ושטחים אחרים שהם כבושים או שנויים במחלוקת.  מדוע, אם כן, חברת אייר בי אנד בי לא הסירה מן האתר שלה פרסום של דירות בצפון קפריסין (הכבושה על ידי טורקיה מאז 1974) או במערב סהרה (הכבושה על ידי מרוקו מאז 1975)?  אייר בי אנד בי לא ידעה לספק תשובה משכנעת לשאלה זו.  מותר לכל חברה שלא לפעול בשטחים כבושים או שנויים במחלוקת מסביב לעולם, אך כאשר היא מיישמת עקרון זה רק במקרה אחד אך מתעלמת מכל המקרים האחרים, הרי שמדובר בהפליה ובסטנדרט כפול שחשיפתם פוגעת אף היא באמינות ובתדמית.

אך השיקול המכריע הוא השיקול הכלכלי, ובעניין זה על ישראל להגביר את הלחץ על חברת אייר בי אנד בי עד להנפקה שלה בבורסה, המתוכננת ביוני 2019.  בתקופה שלפני ההנפקה, אייר בי אנד בי תהיה רגישה במיוחד למצבה הכספי והמשפטי.  כבר הוגשו תביעות רבות בארה"ב נגד אייר בי אנד בי בגין הפרת חוקים האוסרים על חרם כלשהו של ישראל, חוקים שנחקקו ב 26 במדינות בארה"ב.  במדינת אילינוי, למשל, הוגשה תביעה כדי למנוע מקרנות פנסיה מלהשקיע באייר בי אנד בי לאחר הנפקתה בבורסה.  דווקא משום שאייר בי אנד בי נבהלה בתביעות מסוג זה, היא פרסמה הודעה מעורפלת על מדיניותה לגבי יהודה ושומרון, והיא שלחה את סגן הנשיא שלה לישראל כדי להיפגש עם שר התיירות ועם ראש מועצת שומרון.

עד להנפקת החברה, המתוכננת כאמור ביוני 2019, יש להגביר דווקא את הלחץ עליה תוך ריבוי תביעות בארה"ב למניעת השקעות באייר בי אנד בי, ולהמשיך לדרוש בפומבי מהחברה הסבר על אי יישום מדיניותה בצפון קפריסין ובמערב סהרה.  כדי לנצח את תנועת ה BDS, על ישראל להוכיח לתאגידים הבינלאומיים שיש יותר עלות מאשר תועלת בכניעה לתנועת החרם.  ולא תהיה הוכחה טובה יותר מאשר החלטת אייר בי אנד בי לחזור במדיניותה לגבי יהודה ושומרון.

מהפיכת האנרגיה של השותפות במזרח הים התיכון (מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים, 6 דצמבר 2018)

ההכרזה בנובמבר 2018 על הסכמתן של ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה לבנות צינור גז טבעי (הארוך ביותר בעולם) משדות הגז שמול חופי ישראל עד אירופה, מצביעה בבירור על כך שישראל בחרה באופציה היוונית על פני האופציה הטורקית. בעבר שקלה ישראל הקמת צינור גז טבעי לאירופה דרך טורקיה, אך הרעיון ננטש לטובת האופציה היוונית. צינור גז טבעי דרך טורקיה היה יכול להיות זול יותר יותר מבחינה כלכלית, אך חדל להיות בר-ביצוע מבחינה פוליטית, עקב מדיניותה העוינת של טורקיה כלפי ישראל, קפריסין ויוון.

הגז הטבעי הפך את יוון מיריבה לבעלת ברית של ישראל, בדיוק כשהיחסים בין ישראל ובין טורקיה החלו להתדרדר. ישראל גילתה את שדה הגז העצום 'לוויתן' ב-2009, זמן קצר לפני תקרית ספינת ה'מרמרה' ב-2010, שתרמה לקרע בינה לבין טורקיה. ב-2010 הפך בנימין נתניהו לראש הממשלה הישראלי הראשון שביקר ביוון, וחילות האוויר של ישראל ושל יוון החלו לראשונה באימונים צבאיים משותפים. בספטמבר 2011 חתמו ישראל ויוון על הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני. ישראל משתמשת כיום במרחב האווירי של יוון לצרכי אימונים.

טורקיה מתנגדת לשותפות שבין ישראל לקפריסין בנושא הגז הטבעי, אך לא הצליחה למנוע אותה. ב-2014, למשל, חדרה טורקיה למים הטריטוריאליים של קפריסין כדי לנסות ולמנוע ממנה לנצל את הגז הטבעי שלה.  מייבאת את מרבית הגז הטבעי שהיא צורכת, והיא תלויה מאוד במקורות הגז של רוסיה. טורקיה מייבאת 99% מהגז הטבעי שלה ו-60% מגיעים מרוסיה.  הגז הטבעי חשוב מאוד לכלכלת טורקיה, משום שהוא מייצר כמחצית מהחשמל של המדינה. טורקיה רואה בישראל ספקית פוטנציאלית של גז טבעי, אך היחסים בין שתי המדינות התדרדרו, ולכן לא סביר שהן תחבוֹרנה יחד בנושא הגז הטבעי. ישראל וטורקיה דנו בהסכם לאספקת גז טבעי בעבר, אולם השיחות לא התקדמו עד כה עקב המתחים הפוליטיים בין שתי המדינות.

פרויקט הגז הטבעי שהוסכם בין ישראל, יוון וקפריסין  פוגע בשאיפת טורקיה לגוון את מקורות הייבוא שלה.

ישראל, יוון וקפריסין מפיקות תועלת מהשותפות בנושא הגז הטבעי. ישראל רוכשת מינוף חזק יותר וערך אסטרטגי גבוה יותר מול האיחוד האירופי; יוון רוכשת מעמד של מרכז להפצת אנרגיה; וקפריסין זוכה בחשיבות אזורית ובינלאומית. ישראל, יוון וקפריסין מגבירות גם את שיתוף הפעולה הצבאי ביניהן. השותפות החדשה בנושא הגז הטבעי במזרח הים התיכון עשויה לשחק תפקיד חשוב במאמציה של אירופה לגוון את מקורות הגז הטבעי שלה ולצמצם את תלותה ברוסיה.

שותפותה של יוון עם קפריסין וישראל מחזקת את מעמדה כמרכז להפצת אנרגיה, מעמד שהחלה לרכוש ב-2013 עם ההחלטה על בנייתו של הצינור הטראנס-אדריאטי (TAP), שאמור להוביל אספקת גז מאזרבייג'ן לאיחוד האירופי דרך טורקיה, יוון, אלבניה ואיטליה. ליוון יש גם פוטנציאל להפוך ליצואנית של גז טבעי בזכות עצמה: מחקרים שנערכו על ידי 'החברה הנורבגית לשירותי נפט גיאולוגיים' (PGS) ב-2012 וב-2013 מצביעים על קיומם האפשרי של מאגרי נפט וגז ביוון (מדרום לאי כרתים).

שחקנית מרכזית נוספת בנושא הגז הטבעי באזורנו היא מצרים, שגם לה עתודות גז טבעי גדולות. שדה הגז שלה 'זוהר', שהתגלה ב-2015 מול חופה הצפוני, הוא הגדול ביותר בים התיכון (כמעט כפול בגודלו משדה הגז הישראלי 'לויתן'). אולם מכיוון שאוכלוסייתה של מצרים מונה 95 מיליון נפש ושיעור צמיחתה גבוה, מצרים זקוקה לגז הטבעי שלה כדי לספק את צרכי תושביה. למעשה, ייתכן שהיא אף תצטרך לייבא גז טבעי לשם כך גם לאחר ששדה הגז 'זוהר' ייכנס לפעולה. בכך תוכל ישראל לסייע באמצעות יצוא הגז הטבעי שלה. זה משתלם עבור ישראל לפתח שותפות אנרגיה עם מצרים, מאחר ולמצרים יש שני מסופים לניזול גז טבעי (שלישראל אין), שבאמצעותם תוכל ישראל לייצא גז טבעי נוזלי לאירופה ולאסיה. שותפות בין ישראל למצרים לא הייתה אפשרית כשמצרים נשלטה בידי האחים המוסלמים בין 2012 ל-2013, אך היא אופציה ריאלית תחת הנשיא א-סיסי.

השותפות המתפתחת במזרח הים התיכון בנושא הגז הטבעי היא מהפכנית. מבחינה היסטורית, האנרגיה הייתה תמיד עקב אכילס במדיניות החוץ של ישראל. כיום היא מהווה נכס, הודות לירידת ערכו של "נשק הנפט" ולעליית חשיבותו של הגז הטבעי בשוק האנרגיה העולמי. בזכות הצינור החדש, ישראל תהפוך בסופו של דבר ליצואנית גז טבעי לאירופה, ללא תלות בטורקיה. שינוי טקטוני זה יעניק לישראל מינוף מוגבר ביחסיה עם האיחוד האירופי.

הביעה היא הפריימריז (מקור ראשון, 1 ספטמבר 2017)

הפולמוס המתוקשר סביב סוגיית הליכודניקים החדשים חשף לציבור הרחב את הבעייתיות של שיטת הפריימריז, אך השאיר פתוחה את שאלת החלופה הראויה.  ובכן, החלופה הראויה קיימת והיא אומצה בהצלחה על ידי 37 מדינות.  הגיע הזמן שישראל תהיה המדינה ה 38 ברשימה זו.

על פניו, פריימריז הן דרך דמוקרטית לבחור את מועמדי המפלגות לכנסת.  בפועל, הן בחירות פיקטיביות ומושחתות.  פיקטיביות, משום שהמועמדים לא נבחרים לפי תכניותיהם, הישגיהם ואישיותם אלא לפי עסקאות שנרקמות בין קבוצות התפקדות מאורגנות.  מושחתות, משום שהמועמדים נאלצים ליישר קו (לרוב בחוסר תום לב) עם דרישותיהן וציפיותיהן של הקבוצות המאורגנות, ומשום שלעתים מועמדים רוכשים קולות מעסקנים מפלגתיים.  לראשי ההתפקדויות המאורגנות אין אשליות לגבי אמינות המועמדים שנשבעים להם אמונים.  אך מבחינתם העיקר שהח"כים יצייתו.  ניתן להבין את השיקול התועלתני הזה, אך השלכתו היא תגמול האופורטוניזם והרמאות.

שיטת הפריימריז מתמרצת ניצול של פטנט שזוהה בקלות ע"י המוח היהודי: לפקוד אלפי אנשים על בסיס של אג'נדה משותפת  כדי לכופף את המועמדים והח"כים לאג'נדה זו.  בליכוד, למשל, קבוצות מאורגנות כוללות בין השאר את תושבי יהודה ושומרון; את וועדי העובדים של התעשייה האווירית, של רשות שדות התעופה, ושל אגד; ואפילו קבוצה של קבליסטים.  היועץ המשפטי של הליכוד, עו"ד אבי הלוי, כינה את התפקדות הליכודניקים החדשים "מניפולטיבית."  אך מה הופך את התפקדות זו ליותר מניפולטיבית מאשר התפקדויות אחרות שבאו אף הן למשוך את הליכוד לכיוונם?

מתנגדי הליכודניקים החדשים טוענים שהם אנשי שמאל מתחזים ושאינם באמת מזדהים עם חוקת הליכוד.  אינני יודע אם טענה זו נכונה.  אך מה עם הסתירה בין האג'נדה הסוציאליסטית של מתפקדי וועדי העובדים לבין התפיסה הכלכלית הליברלית של הליכוד? (סעיף 1.ז של חוקת המפלגה).  מתפקדי יו"ש טוענים שהם שומרי הסף של סעיף 1.ב של חוקת הליכוד (יישוב כל חלקי הארץ), אך אפשר גם לטעון שמדיניותם סותרת את סעיף 1.ה של החוקה (עליונות החוק ושוויון זכויות לכל).  ואם תמיכה בפתרון שתי מדינות היא חתרנות, מדוע לא נפסלה חברותו של רה"מ לאחר נאום בר-אילן?  הנקודה היא שאם מתחילים לפסול מתפקדים בטענה שהם חתרנים, ועוד על בסיס של חוקה שנתונה לפרשנות, הרי שאף אחד לא חסין.

הבעיה היא לא הליכודניקים החדשים אלא שיטת הפריימריז, שאותה צריך ואפשר לנטרל.

כמו ברוב הדמוקרטיות בעולם (65%), שיטת הבחירות בישראל היא רשימתית-יחסית (המושבים בפרלמנט מחולקים בין הרשימות באופן יחסי למספר הקולות שהן קבלו ביום הבחירות).  אולם בניגוד לרוב דמוקרטיות אלו, ישראל חוסמת את הרשימות המתמודדות מדין הבוחר.  מתוך 44 הדמוקרטיות הנוהגות בשיטה הרישמתית-יחסית, 37 (דהיינו 84%) מאשפרות לבוחר לדרג את המועמדים ברשימה שעבורה הוא מצביע.  ישראל שייכת למיעוט של מדינות דמוקרטיות (16%) שבהן הרשימות הן "סגורות."

בשיטת הרשימות הפתוחות, לעומת זאת, הבוחר מקבל דף עם שם המפלגה ורשימת מועמדיה.  הוא בוחר לא רק במפלגה אלא גם במועמדים.  יש וריאציות לשיטה זו (מספר המועמדים שניתן לסמן משתנה ממדינה למדינה, והסימון יכול להיות בגדר של זכות או של חובה).  מיקום המועמדים ברשימה נקבע על ידי הבוחר עצמו, אשר יכול לסמן מתמודדים אך ורק ברשימה שעבורה הוא מצביע.  בחירת המועמדים בשיטה הרשימות הפתוחות היא יותר עניינית ופחות נתונה למניפולציות מאשר בשיטת הפריימריז.  המועמדים נידונים על ידי הבוחר עצמו ולא על ידי קבוצות אינטרס וקבלני קולות.  המפלגות מרכיבות את רשימתן כרצונן (מינוי אישי של יו"ר המפלגה, ועדה מסדרת, מועצת חכמים, מרכז המפלגה, או פריימריז), אך הרשימות מוגשות לבוחר ולא נכפות עליו, ויש לו את המילה האחרונה לגבי הרכב הרשימה.

שינוי כזה מחייב חקיקה, והסיכויים לגייס עבורה רוב עשויים להיות גבוהים יותר אם השיטה תהיה אופציונאלית (כלומר, אם המפלגות תהיינה רשאיות אך לא חייבות לאמץ את השיטה).  למפלגות יהיה תמריץ לפתוח את רשימותיהן, משום שבוחר שמתלבט בין שתי מפלגות דומות יעדיף את רשימה המאפשרת לו להשפיע על הרכבה.  גם למפלגות פרסונליות יהיה תמריץ לפתוח את רשימותיהן על מנת להדוף את תדמיתן הלא דמוקרטית מבלי לאמץ את שיטת הפריימריז המקלקלת.

אי אשפר לבוא בטענות לליכודניקים החדשים על כך שגם הם עלו למרגש אחרי שהבינו את כללי המשחק.  לזכותם ייאמר שהם יצרו דיון ציבורי על הצורך לתקן את שיטת הבחירות.  בפתיחת הקמפיין של הליכוד בבחירות של 2015, התחייב רה"מ "לשנות את השיטה" תוך 100 יום מתחילת כהונת ממשלתו הנוכחית.  עדיין לא מאוחר מדי לקיים את הבטחה זו.  הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לרפורמה שעשויה לשפר את רמת נבחרי הציבור ולצור זיקה בינם לבין בוחריהם.

נער הפוסטר של הרב תרבותיות בצרפת התגלה כאנטישמי (מידה, 4 מרץ 2017)

השמאל הצרפתי הוכה בימים אלה בתדהמה: מהדי מקלט, בלוגר מוסלמי בן 24 שאותרג וטופח על ידי התקשורת, התגלה לאחרונה כאנטישמי, הומופוב ושונא נשים. כבר בהיותו תלמיד תיכון החל מקלט בכתיבת בלוג על חיי המהגרים בפרברי צרפת. הוא משך את תשומת לבם של כמה עיתונאים, והפך במהרה לכוכב תקשורתי ולנער הפוסטר של האסלאם המתון ושל הרב־תרבותיות המוצלחת. עד שבשבועות האחרונים נחשפו ציוצים שכתב בטוויטר תחת שם בדוי בשנים 2015-2011.

תוכן הציוצים שנחשפו מצמרר. "תחזירו לנו את היטלר, שישלים את המלאכה", כתב מקלט על היהודים. על עיתונאי 'שרלי הבדו': "הם צריכים למות". על בן־לאדן: "אני מתגעגע אליו". על מוחמד מראח, הרוצח מטולוז: "יש בו יופי מרגש". על "הלבנים": "תמותו כמה שיותר מהר". על מרין לה־פן: "נשחט אותך על פי המסורת המוסלמית".

העיתונאים שטיפחו את מקלט נתונים במבוכה, אך לא כולם התנערו ממנו; חלקם אף יצאו להגנתו. פסקל קלארק, שאירחה במשך שנים את מקלט בתכנית הרדיו שלה, גיבתה אותו ושיבחה את "חוכמתו ואת אנושיותו". העיתונאי הוותיק קלוד אסקולוביץ' ביקש שלא להתייחס ברצינות לציוצים הנחשפים: "אלה סתם בדיחות גרועות של נער מתבגר". מגיש הרדיו קסאביה דה לה־פורט האשים את עצמו ואת שומעיו בבורות ובקטנוניות: "חייב להיות אצל מהדי מקלט משהו מורכב מדי עבורנו". אתר 'מדיאפרט' ועיתון 'ליברסיון' לא רק מגנים על מקלט, אלא תוקפים את קטגוריו. לטענתם, מקלט הוא בעצם קורבן של שונאי מהגרים, שהלכו לחטט בחשבון הטוויטר האנונימי שלו כדי להסית נגד מוסלמים.

"פרשת מקלט" היא לא רק דוגמה נוספת לפשיטת הרגל המוסרית של השמאל הצרפתי. היא גם חשפה את סירובו של אותו שמאל להכיר בעובדה שיש דבר כזה אנטישמיות מוסלמית. הפילוסוף הצרפתי פסקל ברוקנר כינה את פרשת מקלט "הטיטניק של השמאל העירוני". כפי שברוקנר מסביר, השמאל הצרפתי אינו מסוגל להשתחרר מן האקסיומה שלפיה כל מי שחי פעם תחת שלטון קולוניאלי הוא חף מפשע בהגדרה, וכי הוא פשוט לא יכול להיות גזען, אנטישמי או מדכא. השמאל הצרפתי, מוסיף ברוקנר, העניק לאסלאם סטטוס מיוחד: זוהי הדת היחידה במדינה שמוגנת מפני ביקורת ולעג.

אם פרשת מקלט היא הטיטניק של השמאל העירוני, הרי שהבחירות לנשיאות עלולות להפוך ל'ברזינה' שלו. התקשורת והפרקליטות פתחו במלחמת התשה נגד מועמד הימין פרנסואה פיון. מי שנחשב עד לא מזמן המועמד המוביל, נלחם עתה על חייו הפוליטיים נגד כל הסיכויים. פיון היה רשאי על פי חוק להעסיק את אשתו כעוזרת פרלמנטרית (נוהג נפוץ בצרפת), וקטגוריו לא הצליחו להוכיח עד כה שהעסקתה הייתה פיקטיבית. אך עצם ההאשמה הפכה לקטלנית, ושימוע מול שופטים (שמועדו כבר נקבע) יחסל את סיכוייו של פיון. כך שבסיבוב השני יתמודדו ככל הנראה מרין לה־פן ועמנואל מקרון.

מקרון הוא האתרוג של התקשורת הצרפתית. הוא מקבל צ'ק פתוח, אף שהתמודדותו היא הונאת פונזי פוליטית. הוא איש ממסד ואליטה (בוגר 'ליגת הקיסוס' ובכיר בבנק רוטשילד לשעבר), שמציג עצמו כאנטי־ממסדי. הוא היה שר בכיר בממשלה, שהיום הוא תוקף אותה כגרועה. הוא לא טרח לכתוב מצע ("לא צריך"). אפילו בשמועות העסיסיות על חייו הפרטיים התקשורת לא נוגעת. במלים אחרות, התקשורת הצרפתית שחיסלה את פיון מאתרגת את מקרון.

אך האסטרטגיה הזו, שמטרתה לחסום את הימין הקלאסי מבלי להסתכן בניצחונה של לה־פן, עלולה להביא לתוצאות הפוכות. בסקר האחרון של העיתון 'לה פיגרו' מקבלת לה־פן 45% מול פיון בסיבוב השני, ו־42% מול מקרון. כיוון שאותם סקרים "חזו" את כישלונם של תומכי ה'ברקזיט' ושל דונלד טראמפ, ברור שאין להוציא מכלל אפשרות את ניצחונה של לה פן. אם מנהיגת 'החזית הלואמית' תהיה נשיאת צרפת, היא תוכל להודות לתקשורת שחיסלה מועמד רציני וטיפחה שרלטן. אך אל תצפו מהשמאל הצרפתי להתנצל אם הדבר יקרה. אדרבה, תהיה לו עוד סיבה לסנגר על מהדי מקלט.

פריימריז פתוחים: הדרך הפשוטה והיעילה לגרום לח"כים לעבוד למעננו (מידה, 5 ספטמבר 2016)

בשנים האחרונות תופס נושא שינוי שיטת הממשל מקום מרכזי בדיון הציבורי. פוליטיקאים, חוקרים ועיתונאים עוסקים רבות בחוליי ה"שיטה", ומציעים מגוון רחב של שינויים אפשריים. אין להכחיש: ישנן בעיות בשיטה הנהוגה בישראל, אך חשוב להבין מהן בדיוק הבעיות, אילו פתרונות יכולים להועיל, ובעיקר מה לא נכון לעשות. כפי שנראה להלן, ישראל למודת ניסיון בשינויים שונים של המערכת, אך רבים מהם לא עלו יפה וגרמו רק נזק. ראוי לבחון זאת בזהירות לפני שמציעים שינויים ורפורמות נוספות.

לפי טענה רווחת, שיטת הבחירות הנהוגה בישראל גורמת לאי־יציבות שלטונית. על פניו, העובדות מצדיקות את הטענה הזו, שכן ב־66 השנים האחרונות (בין 1949 ל־2015) כיהנו 33 ממשלות במדינת ישראל. תוחלת חיים של שנתיים בממוצע לממשלה מצביעה לכאורה על חוסר יציבות. אלא שמדובר באשליה אופטית. אותה תוחלת חיים ממוצעת של שנתיים איננה פועל יוצא של שיטת הבחירות דווקא. פעם אחת בלבד בתולדות המדינה, בשנת 1990, נפלה ממשלה בגלל הצבעת אי־אמון בכנסת. כמו כן, מאז קום המדינה התקיימו 19 כנסות, כך שתוחלת החיים הממוצעת של כל כנסת הייתה של שלוש שנים וחצי (קצת פחות מארבע השנים המוקצבות לכל כנסת בחוק).

תוחלת החיים הקצרה יחסית של ממשלות ישראל איננה נובעת מהפלת ממשלות על ידי הכנסת או מבחירות מוקדמות. בלא מעט מקרים, קיצור ימי הממשלות נבע מנסיבות חריגות שאינן קשורות לשיטת הבחירות. תשעה ממשלות לא השלימו את כהונתן בשל התפטרות ראש הממשלה (ב-ֽ1950,1952, 1954, 1955, 1958, 1963, 1964, 1974, ו־1983). ראש ממשלה אחד מת במהלך כהונתו (לוי אשכול ב־1969), וראש ממשלה אחר נרצח (יצחק רבין ב־1995). בשנים 1988-1984 התקיימו שתי ממשלות משום שכך נקבע בהסכם הרוטציה בין הליכוד למערך. ב־2001 הוקמה ממשלה חדשה לאחר שראש הממשלה אהוד ברק החליט לערוך בחירות מוקדמות לראשות הממשלה.

מדינת ישראל איננה סובלת אפוא מתופעה של בחירות תכופות, וגם לא מהפלה סדרתית של ממשלות על ידי הפרלמנט (תופעה שאפיינה את הרפובליקה השלישית והרפובליקה הרביעית בצרפת, וכן את איטליה עד שנת 1994). ובכל זאת, מה שמכונה 'התרגיל המסריח' של 1990, אותו ניסיון כושל של שמעון פרס להרכיב קואליציה צרה עם המפלגות החרדיות, המחיש את כוח הסחיטה של המפלגות החרדיות וגרם ללחץ ציבורי "לשנות את שיטת הממשל".

ב־1992 נחקק חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה, במטרה להוציא מידי המפלגות את היכולת לקבוע את זהותו של ראש הממשלה. לרפורמה משונה זו לא היה אח ורע במשטרים פרלמנטריים אחרים: במשטר פרלמנטרי הממשלה והעומד בראשה מקבלים את סמכותם מן הפרלמנט; במשטר נשיאותי, לעומת זאת, הממשלה ממונה על ידי נשיא הנבחר בבחירות ישירות. הרפורמה של 1992 יצרה מערכת היברידית שביטלה את התמריץ להצביע לאחת משתי המפלגות הגדולות כדי לקבוע את זהותו של ראש הממשלה. לכן, הרפורמה צמצמה את כוחן של הליכוד והעבודה ופיצלה עוד יותר את המפה הפוליטית (חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה בוטל ב־2001).

"חוק הבחירה הישירה" לא היה השינוי היחיד שיצר תוצאה הפוכה מן המצופה. כוח הסחיטה, לכאורה, של המפלגות הקטנות והבינוניות הוליד את הרעיון לדחוק אותן מן הכנסת באמצעות העלאת אחוז החסימה. אחוז החסימה – שעמד על 0.83% בלבד בכנסת הראשונה – הועלה מ־1% ל־1.5% ב־1992, ושוב ב־2003 ל־2% וב־2014 ל־3.25%. אלא שגם התאוריה וגם הפרקטיקה מוכיחות כי אחוז חסימה גבוה פוגע דווקא במשילות ובהרכבת קואליציות. ככל שמספר המפלגות הקטנות רב יותר, כך נהנה ראש הממשלה המיועד מיותר אופציות קואליציוניות, ולרשות ראש הממשלה המכהן עומדות יותר חלופות מול איומים וסחיטה של שותפיו. ואכן, לאחר הבחירות של 2015 – שאחוז החסימה בהן עמד על 3.25% – נאלץ ראש הממשלה להיכנע לתכתיב "הרגע האחרון" של מפלגת הבית היהודי, בהיעדר מפלגות קטנות וחלופות קואליציוניות.

אחוז חסימה גבוה עלול גם למנוע הקמת קואליציות טבעיות. בגרמניה, אחוז חסימה של 5% לבית התחתון השאיר בחוץ את המפלגה הליברלית בבחירות של 2013, מה שאילץ את הקנצלרית אנגלה מרקל להקים קואליציה בלתי הגיונית עם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית במקום עם שותפתה הטבעית. גרמניה איננה סובלת עוד מחוסר יציבות ממשלתית (כמו בתקופת רפובליקת ויימאר) לא בגלל אחוז חסימה של 5%, אלא, בין השאר, משום שב־1949 אומצה שיטת "אי־אמון קונסטרוקטיבי" (הבית התחתון יכול להפיל ממשלה בהצבעת אי־אמון רק אם הוא מציג ממשלה חלופית הנתמכת על ידי רוב פרלמנטרי). ישראל אימצה אף היא את שיטת "אי־האימון הקונסטרוקטיבי" ב־2014. זו הייתה הרפורמה המועילה היחידה של "שיטת הממשל" בישראל. אך ישראל זקוקה לרפורמה נוספת.

אחד החסרונות של שיטת הבחירות בישראל הוא שאין בה קשר ואחריותיות בין הבוחר לנבחר. במפלגות הפרסונליות, חברי הכנסת חייבים דין וחשבון אך ורק ליו"ר המפלגה. במפלגות שבהן מתקיימים פריימריז, חברי הכנסת חייבים דין וחשבון לקבלני קולות ולקבוצות אינטרסים מאורגנות. הרשימות לכנסת נכפות על הבוחר מבלי שהוא יוכל לתגמל או להעניש את נבחריו.

לכאורה, אחד הפתרונות יכול להיות מעבר לשיטת בחירות אזורית, בה כל מחוז בוחר את נציגיו בפרלמנט. על פניו, שיטה זו יוצרת קשר ישיר ואחריותיות בין הנבחר לבין הבוחר, שכן הבוחר יכול לפנות באופן ישיר לנציג המחוזי שלו בפרלמנט ואף להצביע למתחריו אם אינו שבע רצון מתפקודו. אך בפועל גם שיטה זו לא מצליחה להגשים את המטרה. רק מיעוט קטן של בוחרים – פחות מ־10% לפי רוב המחקרים – מוכנים לחצות קווים פוליטיים ולהצביע למועמד ממפלגה יריבה. זאת, משום שבחירות רובניות אזוריות הן בחירות גם למועמד הספציפי אך גם למפלגה וראשות המדינה. רוב הבוחרים אינם מוכנים להסתכן בניצחון המפלגה היריבה ובהקמת ממשלה המנוגדת להשקפתם, רק כדי להביע את אכזבתם מנציג מחוזם בפרלמנט. בכל מקרה, מעבר לבחירות רובניות אזוריות איננו ריאלי בישראל בשל התנגדותן של המפלגות הקטנות והבינוניות, ובגלל האתגר העצום של עיצוב מחוזות בחירה במציאות הגאוגרפית והדמוגרפית של ישראל.

דרך אחרת, ומועילה, ליצור קשר ואחריותיות בין בוחר לנבחר היא לאפשר לבוחר להשפיע על הרכב הרשימה שעבורה הוא מצביע ביום הבחירות. על פי הצעה זו, ביום הבחירות יוכל הבוחר לסמן את המועמדים שהוא מעוניין בהם ברשימת המפלגה שעבורה הוא מצביע. שיטה זו, הנהוגה בגרסות שונות בכמעט עשרים דמוקרטיות יציבות, משחררת במידה רבה את המועמדים מהשחיתות והכניעות המאפיינות את הפריימריז. רשימה פתוחה לשיפוט הבוחר מאפשרת דירוג של נבחרי הציבור על פי הישגיהם. שיטה זו מעניקה אמנם יתרון לאנשים מפורסמים, אך בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות היכולת להגיע לציבורים רחבים קלה וזולה יותר מאי־פעם.

רפורמה כזו תדרוש חקיקה, ויהיה אפשר לגייס רוב בעבורה רק אם שיטת הרשימות הפתוחות תהיה אופציונלית. כלומר, רק אם המפלגות לא יהיו חייבות לאמץ אותה. ייתכן שגם אם השיטה תהיה אופציונלית יהיה תמריץ למפלגות לאמצן, משום שסביר להניח כי הבוחר יעדיף להצביע למפלגה המאפשרת לו להשפיע על הרכב רשימתה לכנסת. אפשרי גם שאם המפלגות הגדולות תאמצנה את השיטה הזו, מספר המנדטים שלהן יגדל. אם בנוסף לכך יופחת אחוז החסימה, יגדלו הסיכויים להרכיב קואליציות בעלות חלופות סביב מפלגה גדולה.

אמנם "מאה הימים" שבהם התחייבה הממשלה הנוכחית הייתה "לשנות את שיטת הממשל" חלפו מזמן, אך עדיין לא מאוחר ללמוד מטעויות העבר ומהנעשה במדינות אחרות, ולבצע רפורמה צנועה אך מועילה שתיצור קשר ואחריותיות בין הבוחר לנבחר, ושעשויה לצמצם את כוח הסחיטה של המפלגות הבינוניות.

גם חוק העמותות האמריקאי מסמן "ניצני פשיזם?" (מידה, 13 יולי 2016)

השמאל זועק "קץ הדמוקרטיה", הבית הלבן התרעם ובאירופה התקוממו. אבל כשזונחים את הדמגוגיה לטובת העובדות מגלים כי חוק העמותות הישראלי הרבה יותר חלש ממקביליו בארה"ב וביבשת

חוק העמותות שאושר השבוע בכנסת הוצג של ידי מבקריו בארץ ובחו"ל כלא דמוקרטי. דובר מחלקת המדינה האמריקנית ג'ון קירבי מיהר "להביע דאגה" מהחוק הישראלי החדש. עוד בינואר 2016, כאשר החוק היה עדיין בשלב של הצעה בלבד, הוושינגטון פוסט טען כי הצעת החוק "דומה לאמצעים שאומצו ברוסיה ובסין כדי להשתיק ביקורת, אמצעים שאינם מתאימים לישראל כמדינה דמוקרטית". הנציבות האירופית הודיעה כי החוק פוגע בפעילות של ארגונים לא ממשלתיים הפועלים בישראל, וחותר תחת הדמוקרטיה. מרגש.

על מה המהומה? ובכן, מעתה בישראל יאלצו עמותות לציין אם למעלה ממחצית מימונן בא מממשלות זרות. לשם ההגינות והאיזון אולי עדיף היה לנסח את החוק באופן שלא יבדיל בין מימון פרטי לבין מימון ממשלתי, אך יחד עם זאת עמותה שיותר ממחצית תקציבה מגיע מממשלה אינה יכולה להגדיר את עצמה כ"ארגון לא ממשלתי" (Non-governmental organization). כמו כן, עמותה שממומנת בעיקר על ידי ממשלות זרות מקדמת למעשה את האג'נדה של הממשלות הממנות (כפי שדורשת בפרוש הנציבות האירופית בהנחיות שלה).

"חוק העמותות" בסך הכול חושף "ארגונים לא ממשלתיים" שהם בעצם ממשלתיים. כל דרישתו היא שעמותות הממומנות בעיקר (50% לפחות) על ידי ממשלות זרות יחשפו זאת לשם שקיפות. החוק לא מגביל את חופש הביטוי ואת חופש הפעילות של העמותות, והוא אינו פוגע ביכולתן לגייס כספים. כך שהביקורת החריפה והמתלהמת נגד החוק, כמו למשל ח"כ הרצוג שצייץ כי החוק "מסמן ניצני פשיזם בישראל", היא בלתי סבירה ובלתי מידתית.

חשיפת הזיקה הממשלתית של ארגונים כביכול לא ממשלתיים היא מתבקשת, משתי סיבות: ראשית, משום שממשלות אירופיות והנציבות האירופית מנסות להשפיע על מדיניות ממשלת ישראל ועל חקיקת הכנסת באופן סמוי באמצעות עמותות (ניסיון השפעה על ממשלות אחרות הוא דבר לגיטימי, אך הוא צריך להיעשות באופן גלוי ובדרכים דיפלומטיות מקובלות); שנית, משום שממשלות אירופאיות והנציבות האירופית מממנות עמותות אשר מקדמות את "זכות השיבה" הפלסטינית (אשר סותרת את עיקרון שתי המדינות שנתמך באופן רשמי על ידי האיחוד האירופי), שתומכות בחרם על ישראל (על אף שהאיחוד האירופאי מתנגד באופן רשמי לחרם על ישראל), ואשר עותרות לבג"ץ בניסיון לבטל או לשנות את חקיקת הכנסת.  אותן עמותות העידו נגד ישראל בוועדת גולדסטון, אשר קבעה בדו"ח שלה (מ-2009) כי ישראל ביצעה במכוון פשעי מלחמה נגד אזרחים ברצועת עזה. רק נזכיר כי אפילו השופט גולדסטון הסתייג מן הטיעון הזה לאחר פרסום הדו"ח.

אבל מה שאף אחד לא רוצה לדבר עליו הוא, שלמעשה החוק הישראלי מציב פחות דרישות מאשר "חוק העמותות" האמריקני הקיים (Foreign Agents Registration Act, FARA).

"חוק העמותות" האמריקני דורש מארגונים ומבני אדם הממומנים על ידי גורמים זרים להירשם במשרד המשפטים כסוכנים זרים. הם חייבים לדווח למשרד המשפטים על פעילותם ולחשוף את התורמים שלהם. החוק נחקק כדי שמקבלי החלטות ומחוקקים אמריקנים ידעו ששדולות המנסות להשפיע עליהם פועלות מטעם גורמים זרים. העונש על אי-ציות לחוק העמותות האמריקני כבד: במרץ 2012, למשל, פעיל בשם סייד גולם נאבי פאיי נידון למאסר של שנתיים משום שניסה להסתיר כי תרומה של 3.5 מיליון דולר לארגונו הגיעה מממשלת פקיסטן.

לאחרונה, בית הנבחרים של ארצות-הברית אף הוסיף דרישות שקיפות כלפי עמותות/ארגונים לא ממשלתיים. בינואר 2015 העביר בית הנבחרים הנחיה הדורשת מארגונים לא ממשלתיים המופיעים בקונגרס לחשוף כל תרומה מצד ממשלות זרות. החוק הישראלי, לעומת זאת, דורש חשיפה כזאת רק כאשר יותר ממחצית התקציב של ארגון לא ממשלתי ממומן על ידי ממשלה זרה. החוק האמריקני, אם כן, מחמיר יותר מאשר החוק הישראלי.

גם ההשוואה בין חוק העמותות הישראלי לבין חוק העמותות הרוסי (שנחקק ב-2015) אינה נכונה עובדתית. החוק של פוטין פוגע באמת בחופש הביטוי והפעילות של הארגונים הלא ממשלתיים ברוסיה: הממשלה הרוסית יכולה, מ"שיקולים ביטחוניים" (דהיינו באופן שרירותי), לסגור עמותות ולכלוא את פעיליהם עד לשש שנים. החוק הישראלי, לעומת זאת, דומה לחוק האמריקני ולהנחיות של מועצת אירופה (ארגון בינלאומי שהוקם ב-1949 כדי לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם). ליתר דיוק, כאמור, החוק הישראלי החדש מרוכך בהשוואה לחוק האמריקני.

הביקורת שמגיעה מאירופה תמוהה לא פחות. הרי ביבשת מקובל לדרוש שקיפות מלאה וחשיפה מעמותות המקבלות תרומות מממשלות. מועצת אירופה פרסמה דו"ח בדצמבר 2008 על "המעמד המשפטי של ארגונים לא ממשלתיים באירופה", הקובע כי "ארגונים לא ממשלתיים אשר קבלו תרומות מממשלות יכולים להידרש לחשוף מדי שנה את הדוחות הכספים שלהם לגוף מפקח" (סעיף 62) וכי "על ארגונים לא ממשלתיים שקבלו תרומות ממשלות לאפשר בדיקה קפדנית של דוחות כספים על ידי גוף עצמאי ובלתי תלוי" (סעיף 65).

התמונה המצטיירת מוכיחה אפוא כי פעם נוספת פרצה סביב ישראל מהומה מתלהמת ומנותקת מן העובדות. מדובר בשאלה חשובה שראויה לדיון ענייני, אך כמו תמיד הססמאות שנשמעות בישראל מקבלות הד בתקשורת ובבירות הזרות. הימין מתגאה בחוק שאין בו כמעט כלום, והשמאל צועק "פשיזם" על חוק שקובע רף נמוך מזה שנקבע על ידי המחוקק בארצות הברית. חוק העמותות החדש מוסיף שקיפות, גם אם באופן חלקי בלבד. השמאל מוזמן לקדם חוק שידרוש (בניגוד לחוק האמריקני) גם חשיפת תורמים זרים פרטיים. בינתיים, שקיפות חלקית עדיפה על היעדר שקיפות.

ברקזיט: רע לעולם, רע ליהודים (מידה, 22 יוני 2016)

משאל העם שייערך מחר בבריטניה על פרישה מהאיחוד האירופאי הנו גורלי.  לתוצאת המשאל יהיו השלכות בינלאומיות מרחיקות לכת, כולל על ישראל.  חרף זאת, שאלת ה "ברקזיט" (האקזיט הבריטי) עוררה עניין פעוט יחסית בשיח התקשורתי הישראלי.  לאחרונה נשמעו קולות בימין הישראלי התומכים בברקזיט.  קולות אלו טועים טעות מרה.

תומכי הברקזיט בישראל מציגים שלושה טיעונים עיקריים: 1. האיחוד האירופאי מממן עמותות שמאל, בנייה פלשתינית בשטחי C, ומסמן מוצרים ישראלים המיוצרים מעבר לקו הירוק.  לכן, כל צעד שיפגע באיחוד האירופאי מבורך; 2. מפלגות הימין הפופוליסטי באירופה תומכות לא רק בברקזיט אלא גם בפירוק האיחוד האירופאי.  היות ומפלגות אלו שונאות את הערבים יותר מאשר הן שונאות את היהודים, והיות וחלק מהן מביעות אהדה כלפי ישראלי, הלוואי והן יעלו לשלטון ויפרקו במו ידיהן את האיחוד האירופאי המעצבן הזה; 3. האיחוד האירופאי הוא בכלל מבנה על-לאומי שפוגע בריבונות המדינה, ולכן מי שחשוב לו ריבונות לאומית צריך להתנגד עקרונית לאיחוד האירופאי.

שלושת הטיעונים האלו שגוים: 1. המעורבות הפוליטית והכספית אל מדינות אירופה ושל האיחוד האירופאי בסכסוך הישראלי-פלשתינית תמשיך גם אם בריטניה תפרוש; 2.  עליית המפלגות הפופוליסטיות עלולה ליצור סדר בינלאומי מסוכן, כולל לישראל; 3. האיחוד האירופאי אינו פוגע בריבונות הלאומית, אלא דווקא להיפך.

לפני שאפרט, הרשו לי שיעור קצר בהיסטוריה.

האיחוד האירופאי כפרויקט שמרני-ליברלי

האיחוד האירופאי נולד כפרויקט שמרני וליברלי (במובן הבריטי, והמקורי, של המילה).  אחד ההוגים הבולטים של רעיון "ארצות הברית של אירופה" היה וינסטון צ'רצ'יל.  כמי שהזהיר בשנות ה 1930 על הסכנה הגרמנית, וכמי שהוביל את בריטניה במלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל ידע על מה הוא מדבר.  בנאום שנשא בציריך ב 19 בספטמבר 1946, קרא צ'רצ'יל להקים "ארצות הברית של אירופה" כדי לשים קץ למלחמות ביבשת שבמרכזה עומדת מדינה (גרמניה) שגרמה לשתי מלחמות עולם.  אומנם נצחנו שוב את הדמון הגרמני בזכות ארה"ב, אמר צ'רצ'יל, אך הדמון הזה עלול להתעורר שוב.  מי שמכיר את ההיסטוריה של אירופה אינו סומך על הנס.  חבר הלאומים, הזכיר צ'רצ'יל בנאומו, נכשל משום שדווקא המדינות שהקימו אותו הן גם אלו שנטשו אותו.  אסור לחזור על הטעות הזו.

צ'רצ'יל השמרן והריאליסט רצה במבנה אירופאי משותף כדי למנוע חזרה לתסריט של שנות ה 1930, תסריט שגבתה מחיר כל כך כבד.  והרעיון של צ'רצ'יל זכה לתמיכה מכלכלנים ליברלים שראו במודל זה את הדרך היחידה לקדם כלכלה חופשית באירופה.  פרידריך פון האייק היה אחד מהם.  האייק טען כי הניסיונות לקדם שוק חופשי אמתי באירופה נכשלו בעבר בין השאר בשל היעדר מנגנון פוליטי משותף שיתגבר על הפופוליזם ועל הלאומניות.

האייק לא היה לבד.  מורו ורבו, לודוויג פון מיזס, קרא בשנת 1944 לקשור את מדינות אירופה (בעיקר גרמניה) למבנה פדראלי משותף.

המדינאים האירופאים שהקימו את אבן הפינה של האיחוד האירופאי ב 1951 (הקרוי אז "הקהילה האירופאית לפחם ופלדה") היו שמרנים נוצרים: רוברט שומן הצרפתי, קונרד אדנאואר הגרמני, ואלצ'ידה דה גספרי האיטלקי.  הם רצו לבלום הן את הלאומיות הקיצונית והן את האיום הקומוניסטי.  הצרפתים, מצדם, רצו לקשור את הגוליבר הגרמני למנגנון אירופאי שישלוט בשני מקורות מרכזים של העוצמה הגרמנית (פחם ולפדה).

כאשר שארל דה גול חזר לשלטון בצרפת ב 1958, הוא הוביל תהליך של פיוס היסטורי עם מערב גרמניה, וניסה להפוך את הקהילה הכלכלית האירופאית (שהחליפה ב 1957 את הקהילה האירופאית לפחם ופלדה) למנגנון שיבטיח את העליונות הפוליטית של צרפת ביבשת.  לכן, דה גול הטיל ווטו פעמים (ב 1963 ו ב 1967) על צירופה של בריטניה לקהילה הכלכלית האירופאית.  אלא שאז צרפת אכן נהנתה מעליונות פוליטית באירופה.  היום כבר לא.  גרמניה המאוחדת (מאז 1991) ובעלת הכלכלה העצומה הפכה לדומיננטית.  נוכחותה של בריטניה באירופה שכזו היא הכרחית.  סביר להניח שהיום דה גול לא היה משאיר את אנגליה בחוץ.  מי שמכיר את ההיסטוריה של אירופה מבין מדוע בריטניה היא משקל נגד הכרחי מול גרמניה.  אין פלא שהצרפתים מודאגים יותר מכולם מפרישה בריטית.

הרי אותם צרפתים הגו ב 1991 את רעיון המטבע האחיד כתשובה לאיחודה של גרמניה.  כפי שהצרפתים קשרו את גרמניה עם פחם ופלדה ב 1951, הם קשרו אותה עם מטבע אחיד ב 1991.  מרגרט תאצ'ר אומנם התנגדה לפדרליזם של ז'אק דלור ולמטבע האחיד של פנסואה מיטראן.  אך היא הייתה בעד קיומה של הקהילה האירופאית.  עובדה ש, בשנת 1975, תאצ'ר הובילה את הקמפיין נגד הפרישה של בריטניה בקהילה הכלכלית האירופאית (שהרי המשאל שייערך מחר אינו הראשון אלא השני).  כמו צ'רצ'יל, תאצ'ר רצתה בקהילה אירופאית שתשגיח על גרמניה, וכמו האייק היא רצתה בקהילה אירופאית שתקדם סחר חופשי.  אך היא לא רצתה שהנציבות האירופאית תכתיב מדיניות לבריטניה, והיא אכן הצליחה לבלום את ה "פדרליזציה" של אירופה.  דווקא משום כך, נוכחותה של בריטניה באיחוד האירופאי הכרחית: לא רק כדי להוות משקל נגד מול גרמניה, אלא גם כדי להשפיע על האיחוד ולדאוג לכך שהוא יישאר ליברלי ושהוא לא יפגע פגיעה מיותרת בריבונות הלאומית.

ברברים בשער

היום, נוכחותה של בריטניה באיחוד האירופאי הכרחית לא רק כדי שלא לשנות את שיווי המשקל מול גרמניה, אלא גם כדי שאירופה תהיה מאוחדת מול הגנגסטריזם הרוסי.  פוטין מנסה בכל כוחו לשנות את ההישגים הגיאופוליטיים שמרגרט תאצ'ר הובילה בשנות ה 1980 ושנשאו פרי בשנות ה 2000, דהיינו הרחבת האיחוד האירופאי וברית נאט"ו למזרח אירופה.  מה שהתחיל עם צ'צ'ניה, עם כרים ועם מזרח אוקרינה ימשיך עם המדינות הבלטיות, עם רומניה ועם פולין אם אירופה לא תהיה נחושה ומאוחדת.  ואירופה ללא בריטניה היא אירופה פחות אמיצה ואירופה שפחות עומדת על עקרונותיה.  לא במקרה, פוטין תומך כספית במפלגות אירופאיות פופוליסטיות התובעות פרישה מן האיחוד האירופאי.  פרישתה של בריטניה תהווה ניצחון עבור פוטין וכישלון למורשתם של וינסטון צ'רצ'יל ושל מרגרט תאצ'ר.

לישראל יש אינטרס שמורשת זו תשמר, משום חלופתה הגיאופוליטית היא העצמתן ללא רסן של גרמניה ושל רוסיה.  כפי שאמר צ'רצ'יל, לגרמניה מאוחדת תמיד יש "תשוקה אובדנית להשתלטות."  באשר לרוסיה, היא סיפקה טכנולוגיה גרעינית לאיראן, היא שומרת על הציר השיעי איראן/אסד/חיזבאללה, והיא שואפת לשלוט מחדש במזרח אירופה.  המפלגות האירופאיות הפופוליסטיות הנתמכות על ידי פוטין מתנגדות לשוק חופשי ולמדיניות החוץ האטלנטית של השמרנים האירופאים.  מותר לישראלים הימניים כביכול להתלהב ממפלגות אלו, אך שלא ייקראו לעצם שמרנים וליברלים קלאסיים.

ולידיעת הישראלים התומכים בברקזיט, שלום עכשיו ועדאלה לא יפשטו רגל אם לאיחוד האירופאי יהיו 27 מדינות חברות במקום 28.  אין מדינה אירופאית אחת המכירה בריבונות ישראל מעבר לקו הירוק, ופרישת בריטניה לא תשנה זאת.  לפרישת בריטניה לא תהיה שום השפעה של מדיניות האיחוד האירופאי כלפי ישראל (אם כי תהיו לה, כאמור, השלכות גיאופוליטיות רעות לישראל בטווח הארוך).

באשר לתומכי הברקזיט בשל עיקרון הריבונות, גם הם טועים.  האיחוד האירופאי אינו אנטי-ריבוני.  עובדה שכל חבר במועדון יכול לפרוש אם הוא רוצה בכך (על כך הבריטים יחליטו מחר).  עם כל האוויר החם של הפרלמנט האירופאי ועם כל הבירוקרטיה של הנציבות האירופאית, בסופו של דבר ההחלטות החשובות באמת מתקבלות על ידי הממשלות הלאומיות (ההחלטה לקבל כמיליון פליטים מסוריה, למשל, הייתה של קנצלרית גרמניה ושלא של נשיא הנציבות האירופאית).  ודווקא משום שהאיחוד האירופאי מעניק מסגרת פוליטית על-לאומית, הלאומים הקטנים מרגישים יותר בטוחים בעצמם כדי להיפרד במסגרת של מדינות-לאום משלהם.  כך, למשל, הצ'כים והסלובקים נפרדו לשתי מדינות ב 1993, והן הצטרפו לאיחוד האירופאי ב 2004.  ספק אם הסקוטים היו מנסים להיפרד מהממלכה המאוחד במשאל העם של 2014 אלמלא הביטחון הגיאופוליטי שהאיחוד האירופאי מעניק למדינות קטנות.

יש הרבה מה לתקן ולשפר בניהול ובתפקוד של האיחוד האירופאי.  בריטניה תרמה לשיפור זה, וחשוב שהיא תמשיך לתרום לו.  אך, מעבר לכך, האיחוד האירופאי מהווה הישג גיאופוליטי אדיר ששם קץ למלחמות הרסניות ביבשת אלימה ואובדנית, והוא מהווה גם הישג כלכלי של קידום הסחר החופשי בין מדינות פרוטקציוניסטיות מטבען.  היהודים סבלו רבות מן אירופה הישנה, ולמדינת היהודים אין מה להרוויח מחזרה לאירופה זו.

בזמן שאירופה ישנה (מידה, 23 מרץ 2016)

חדירת האסלאם הרדיקלי לאירופה לא החלה עם עליית דאע"ש, אלה שנים ארוכות לפני כן. מי שמסרב לקרוא לבעיה בשמה גם לא ידע כיצד להתמודד עמה

זו תהיה טעות לבחון את האירוע שהתרחש אתמול בבריסל כאירוע נקודתי. גם עליית דאע"ש אינה ה'גראונג זירו' שממנו הכל התחיל. למעשה, שני הפיגועים הקשים הם שיא של תהליך היסטורי, שהתחיל עם ההגירה הערבית לאירופה ועם הרדיקליזציה הדתית שהושפעה על-ידי סעודיה ואיראן. הבעיה אינה בהכרח ההגירה, יותר מאשר זהותם של המהגרים.

אך כדי להבין זאת, ראשית יש לחזור לתחילת המחצית השנייה של המאה העשרים. קצרה היריעה מלהכיל את שלל המורכבויות והאירועים שהובילו את אירופה למצב הביש בו היא מצויה היום, אך אפשר לנסות ולתארם בקווים כלליים.

האסלאמיזם גבר על הקומוניזם

הסיפור מתחיל דווקא בתנועות השחרור נגד הקולוניאליזם הצרפתי והבריטי, שהיו ברובן הגדול חילוניות וסוציאליסטיות.

בתקופה הראשונה שלאחר קבלת העצמאות במדינות ערב בצפון אפריקה ובמזרח-התיכון, לא היה מקובל למתוח ביקורת על תנועות השחרור. כך למשל היה באלג'יריה, שם החזית לשחרור לאומי (Front de Libération nationale, FLN), תנועה חילונית-סוציאליסטית, הובילה את המאבק נגד הצרפתים. אף אחד לא העז לבקר את מי שגירש את הזרים. אך מהר מאוד, השחיתות והניהול הכושל של הכלכלה החלו לעורר תסכול וביקורת גלויה.

זמן מה לאחר מכן, מדינות כמו אלג'יריה, סוריה, עיראק ומצרים יישרו קו עם ברית-המועצות, ואימצו מודל כלכלי סוציאליסטי. הקומוניסטים במדינות הללו עמדו בחזית הביקורת כלפי השלטון, אך המנהיגים הערבים אפשרו לה להתקיים כל עוד היא הייתה רכה. כאשר הביקורת החריפה והטונים עלו, המנהיגים הקומוניסטים נעצרו וחוסלו. באלג'יריה, מכיוון שהסטודנטים והמרצים הקומוניסטים באוניברסיטאות היו דוברי צרפתית, הממשלה החליטה לכפות "ערביזציה" על האוניברסיטאות, בין השאר על-ידי "ייבוא" של סטודנטים מהמזרח-התיכון. בלי להיות מודעת לכך, הממשלה החלה לזרוע את זרעי האסלאמיזציה כבר אז.

תוצאות מלחמת ששת הימים היו שלב נוסף בתהליך. כל הממשלות הערביות שהיו מעורבות במלחמה הזו איבדו את החסינות שלהן מפני ביקורת גלויה – בין אם הן היו פרו-סובייטיות או פרו-מערביות. בנוסף, המאבק על "פלסטין" הפך למוקד ההתארגנות הפוליטית בעולם הערבי. ההתארגנות הזו הייתה גם בקרב המרקסיסטים וגם בקרב האסלמיסטים, ורק לאחר מלחמת יום כיפור זכו האסלאמיסטים ביתרון על-פני הקומוניסטים.

לפני ההשפלה של 1967, הערבים ראו במנהיג מצרים נאצר את הגיבור הלאומי שלהם, בעוד סעודיה נתפסה כשלטון מושחת ושפוט של ארה"ב. אולם לאחר 1973, סעודיה היא זו שהובילה את חרם הנפט כדי לבודד את ישראל וכדי להכתיב מדיניות פרו-ערבית למדינות המערביות. כך היא זכתה בלגיטימציה בעולם הערבי ובקרב הקהילות הערביות באירופה. ובנקודה זו הוכרע המאבק בין המרקסיסטים לבין האסלאמיסטים, הנלחמים בשלטונות הערבים השנואים.

לא רק שתדמיתה של סעודיה השתנתה בתודעה הערבית, אלא שסעודיה גם מימנה את השינוי התודעתי הזה בזכות העושר שלה: בתי ספר, מסגדים ואוניברסיטאות החלו לצוץ ברחבי העולם הערבי, ולקדם את המסר של האסלאם בגרסה הווהאבית שלה. וככל שסעודיה ספקה יותר שירותי רווחה בעולם הערבי, האג'נדה האסלאמית שלה התפשטה.

תהליך הדרגתי של חדירה לאירופה

סעודיה החלה להפיץ את האסלאם הווהאבי גם באירופה. היא מימנה הקמת מסגדים, משכורות של אימאמים, וכן שירותי חינוך ורווחה למוסלמים. השפעת הוואהביזם בקרב המוסלמים האירופאים אינה מקרית. במקביל, איראן הפכה לרפובליקה אסלאמית לאחר המהפכה של 1979, ומשטר האייתוללות החל לייצא את המודל האסלאמי המהפכני שלו ברחבי העולם. כך, תוך כעשור, השפעתן של סעודיה ושל איראן הורגשה היטב באירופה.

ב-1989, שנה בלבד לאחר תום מלחמת איראן-עיראק, קרו שני דברים שהדליקו נורה אדומה באירופה. באנגליה, הסופר סלמן רושדי "הורשע" על-ידי מנהיג איראן איאתוללה חומייני בשל ספרו ה"כופר", 'פסוקי השטן'. פסק הדין שלו (פאתווה) קבע כי דינו של רושדי הוא מוות. באותה שנה בדיוק, ילדה בבית ספר ממלכתי בצרפת הגיעה לכיתה מכוסת חיג'אב. הצרפתים לא ידעו איך להתמודד עם התופעה הזאת, אשר קראה תיגר על עיקרון ה-Laïcité (הוצאת הדת מן המרחב הציבורי).

שנה לאחר מכן, ב-1990, הצרפתים שוב הופתעו, הפעם במושבה שלהם לשעבר, אלג'ריה. בבחירות שהתקיימו לרשויות המקומיות, המפלגה הסלפית הקיצונית Front islamique du salut (החזית האסלאמית להצלה) ניצחה. זה לא נגמר שם: ב-1992 המפלגה גם זכתה בבחירות הלאומיות. הייתה זו הפעם הראשונה שמפלגה אסלאמית ניצחה בבחירות חופשיות במדינה מוסלמית.

לבסוף, השלטון של ה-FLN ביטל את הבחירות רטרואקטיבית, ודיכא את האסלאמיסטים. אך המהלך הכוחני לא שינה את העובדה שהתבשל משהו עמוק בתוך החברה האלג'יראית במשך השנים.

תופעה זו התרחשה לא רק באלג'יריה עצמה, אלא גם בקרב האלג'יראים שהיגרו לצרפת. הדור הראשון של המהגרים המוסלמים אחרי מלחמת העולם השנייה ובשנות ה-70 של המאה העשרים לא היה דתי במיוחד. לעומת זאת, בדור השני והשלישי קיימת תופעה של התקרבות לדת, ואפילו של הקצנה. אותם קיצונים בקרב המוסלמים האירופים מזדהים עם המדינה האסלאמית. חלק הלכו להילחם בסוריה, וחלק מבצעים פיגועים באירופה, כפי שעשו זאת עכשיו בבריסל, ולפני מספר חודשים בפריס.

לא קיפוח, לא אפליה

מי שטוען שתופעת ההקצנה הדתית בקרב מוסלמי אירופה היא תוצאה של אפליה חברתית וכלכלית צריך להסביר מדוע לא קיימת הקצנה ואלימות דומה בקרב מהגרים אחרים שהיגרו למערב אירופה ממזרח אירופה ומדרום-מזרח אסיה. הרי לא הייתה תופעה כזו בקרב הוויאטנאמים, הפולנים או הפורטוגזים שהיגרו לצרפת במאה הקודמת. ובניגוד למהגרים של המאה ה-19 ושל תחילת המאה ה-20, המהגרים הערבים של שנות ה-70 נהנו דווקא מתנאים סוציאליים כמו ביטוח בריאות, ביטוח לאומי ודיור מוגן. כך שההסבר הזה לא מחזיק מים.

המחבל שביצע את הפיגועים בפריס בנובמבר 2015 הסתתר במהלך ארבעה חודשים בשכונת מולנבק שבבריסל. אי אפשר להסתתר כל כך הרבה זמן ללא שיתוף פעולה של השכנים. מולנבק הפכה לישות אקס-טריטוריאלית, שהמשטרה בקושי נכנסת אליה. וכל זה מתרחש כמה מאות מטרים ממוסדות האיחוד האירופי בבריסל.

אחרי הפיגועים של נובמבר 2015, צרפת הגיבה ביד קשה. הנשיא הולנד הכריז על מצב חירום, הורה להפציץ את המדינה האסלאמית בסוריה, וקידם תיקון חוקה כדי לשלול אזרחות ממחבלים. אך צרפת היא מדינה ותיקה עם מסורת מדינית של הפעלת כוח, ועם חוקה שמעניקה סמכויות נרחבות לנשיא. אחרי הכל, דה-גול כתב את החוקה של הרפובליקה החמישית כדי להחזיר יציבות שלטונית לצרפת, וכדי להתמודד עם מצבים של משבר (והוא ידע להפעיל את כל הסמכויות שלו כאשר קציני צבא באלג'יר ניסו למרוד נגדו, אחרי ההחלטה לסגת מאלג'יריה).

בלגיה, לעומת זו, היא מדינה מלאכותית, חדשה יחסית, ובלי המסורת הפוליטית האכזרית של צרפת. כך שהיכולת והנכונות שלה להתמודד עם האסלאם הרדיקלי בתוכה מוטלות בספק.

אני יכול להכתיב לכולם מה לומר: היועמ"ש ויינשטיין, סיכום כהונה (מידה, 2 פברואר 2016)

עם סיום כהונתו של יהודה וינשטיין וכניסתו לתפקיד של אביחי מנדלבליט, הגיע הזמן לשינוי יסודי בסמכויות היועץ המשפטי לממשלה • כיצד הפך היועמ"ש לקובע מדיניות עליון, ומה ניתן לעשות כדי להחזיר את המצב לקדמותו?

השבוע, עם תום כהונתו של עו"ד יהודה וינשטיין כיועץ המשפטי לממשלה, עסקה התקשורת בעיקר בפרשיות שטופלו על-ידו, וביתר שאת בשאלה האם וינשטיין לא הפגין סלחנות יתרה בתיק ליברמן או בפרשת "ביביטורס". אולם, סוגיה מהותית וחשובה לאין ערוך נשמטה מהדיון הכללי: הרחבת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה שלא בהוראת החוק – תופעה שוינשטיין לא מיתן אלא דווקא טיפח.

בתחילת השבוע נחשף ב-Nrg ציטוט מדאיג ביותר של וינשטיין, המעיד על המגמה: "אני יכול להכתיב לכל עובד מדינה, שר בממשלה ואפילו לראש ממשלה מה לומר", התרברב וינשטיין. ולא רק מה לומר, מתברר, אלא גם מה לעשות. באוגוסט 2016, למשל, אסר היועץ המשפטי לממשלה על שרת התרבות מירי רגב, להתנות מענקים כספיים למוסדות תרבות בבחינה מוקדמת של תוכן היצירות. זאת בטענה שהחוק אינו מאפשר זאת. כאשר רגב הציעה לשנות את החוק, הבהיר לה וינשטיין כי על כל חקיקה בעניין לקבל תחילה את אישורו.

נשמע מופרך? הדברים כתובים שחור-על-גבי-לבן במכתב ששיגר וינשטיין לרגב:

להבדיל מקביעת המדיניות הנתונה לדרג הפוליטי, היישום במקרים פרטניים אמור להתבצע על-ידי הדרג המקצועי על מנת שלא להצר ולהגביל את חופש הביטוי הפוליטי האומנותי ועל מנת שלא לצמצם את גבולות השיח בחברה הישראלית משיקולים זרים לתחום האומנות. השיקולים הרלוונטיים לתמיכה בתחום זה הם שיקולים אומנותיים ומקצועיים אשר על בחינתם אמונים גורמי המקצוע ויש להפריד ולשמור על הפרדה זו.  

במלים אחרות, לדרג המדיני הסמכות לקבוע את המדיניות שבגינה הוא נבחר, אך סמכות זו היא תיאורתית ופורמלית בלבד. בפועל, סמכות זו כפופה לשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. זאת, מסתבר, משום שרק לדרג הפוליטי – ולא חלילה ליועצים המשפטיים – יש "שיקולים זרים". לא יעלה על הדעת, לפי וינשטיין, שהחלטות הנוגעות לתקצוב כספי הציבור יתקבלו על-ידי נבחרי הציבור; החלטות כאלו שייכות אך ורק למביני עניין, כלומר למשפטן שלא נבחר על-ידי הציבור.

חשוב להבין שסוגיה קטנה ושולית זו, היא בסך הכל מקרה שלטוני קלאסי הדורש הכרעה ערכית ברורה: מצד אחד חופש האמנות והביטוי, מצד שני רצון הציבור וכספי המסים. סוגיות כאלו מתעוררות לאלפים ורבבות, ונבחרי הציבור נדרשים להכריע בהן בהתאם למנדט הציבורי שקיבלו בבחירות. האם יעלה על הדעת שפקיד אשר אינו עומד לבחירת הציבור, חשוב ובכיר ככל שיהיה, ייטול כאן את הסמכות?

זאת ועוד, מהם בדיוק אותם "שיקולים אומנותיים ומקצועיים" שוינשטיין מדבר עליהם? הרי ההחלטה לממן או לא לממן יצירה אמנותית, היא לא בגדר מדע מדויק או חישוב מתמטי. מדובר בהחלטה ערכית-ציבורית, שבדיוק עבורה ועבור סוגיות דומות הלך הציבור לקלפי. בשלטון דמוקרטי, הרוב הוא המכריע בשאלות ערכיות, בכפוף לעקרונות הקבועים בחוקה. תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה לעומת זאת, הוא רק לייעץ לממשלה בשאלת חוקתיות או אי-חוקתיות החלטותיה. ודוק: ייעוץ בלבד.

אולם, במדינת ישראל מסתבר שתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא לקבוע ולסווג מהן השאלות הפוליטיות\ערכיות השייכות לדרג הנבחר, ומהן השאלות המשפטיות\טכניות השייכות לדרג המקצועי והמשפטי. משום מה, נראה שהקטגוריה הראשונה מצומצמת ביותר, ושבמקרה או שלא במקרה היועץ המשפטי לממשלה נוטה לסווג רבות מהסוגיות כסוגיות טכניות ומקצועיות גרידא. כלומר, ככאלה שבסמכותו: "השיקולים הרלוונטיים לתמיכה בתחום זה הם שיקולים אומנותיים ומקצועיים אשר על בחינתם אמונים גורמי המקצוע ויש להפריד ולשמור על הפרדה זו".

גם עו"ד דינה זילבר, כיום המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מצטטת בספרה 'בשם החוק' את השופט לשעבר אהרן ברק, בתארו את עברו כיועץ המשפטי לממשלה: "כיועץ אתה יחיד, ולא בתפקיד של ביקורת אלא אתה הוא זה שמקבל את ההחלטות". היועץ אינו יועץ, אלא מחליט ומכריע.

מצב זה חריג ומשונה מאוד בהשוואה למקובל במדינות הדמוקרטיות, כפי שעולה ממחקריהם של פרופ' רות גביזון, ד"ר איתן לבונטין, וד"ר אביעד בקשי.

בארצות-הברית, בתקופתו של הנשיא בוש למשל, התנהל הליך משפטי בנוגע לתמיכה כספית של מדינת מיסיסיפי במכללות המיישמות מדיניות של אפליה מתקנת לטובת אפרו-אמריקנים. עמדת ה-Solicitor General, שהוא בעל סמכויות מקבילות לאלו של היועץ המשפטי לממשלה בישראל, הייתה כי אין להטיל חובה משפטית על מדינת מיסיסיפי לסבסד את המכללות האמורות. אולם, לאחר פגישה בין הנשיא בוש לבין ראשי המכללות, הורה בוש ל-Solicitor General לשנות את עמדתו ולהציג את עמדת הנשיא בבית משפט, וכך אכן היה. זאת משום שבארצות-הברית הנוהל הוא שהנשיא כופה על ה-Attorney General ועל ה-Solicitor General (שני התפקידים המקבילים, באופן חלקי, לזה של היועץ המשפטי לממשלה בישראל) איזו עמדה להציג מטעם המדינה בבתי המשפט.

ה-Solicitor General מייצג את המדינה בבתי המשפט אך אינו מייעץ לה. ואילו תפקיד הייעוץ שייך ל-Office of Legal Counsel) OLC). בישראל לעומת זאת, היועץ המשפטי לממשלה הוא גם היועץ, וגם המייצג הבלעדי של המדינה בבתי המשפט. בארצות-הברית, חוות הדעת של ה-OLC כשמה כן היא: חוות דעת.  הנשיא לא מחויב לפעול על פיה, ואם למישהו יש טענה בדבר אי-חוקיות או אי-חוקתיות של פעולה או החלטה של הנשיא, הוא חופשי ומוזמן לעתור לבית המשפט (זאת בתנאי שיש לו זכות עמידה, כלומר שהוא נפגע בעצמו מהעניין – עקרון נוסף שנשחק כלא היה במערכת המשפט הישראלית).

כאשר הנשיא קרטר פעל בניגוד לחוות הדעת של ה-OLC ובניגוד לעמדתו של ה-Attorney General בשאלת סבסוד ממשלתי לבעלי תפקידים בבתי ספר דתיים, כתב ה-Attorney General כי הוא חולק על הנשיא אך מקבל את סמכותו בשל היותו נבחר ציבור.

וכפי שמראה בקשי במחקרו, ארצות-הברית אינה היחידה שבה המילה האחרונה שייכת לממשלה ולא ליועץ המשפטי שלה. כך גם בקנדה, בבריטניה ובגרמניה.

בנוסף, לא רק לנשיא ארצות-הברית יש יועץ משפטי, אלא גם למשרדים הממשלתיים השונים. חוות הדעת של היועצים המשפטיים באותם משרדים אינן מחייבות את השר הממונה, אשר זכאי לשכור עורך דין חלופי אם עמדת היועץ המשפטי של המשרד לא נראית לו.

בישראל לעומת זאת, המדינה והמשרדים הממשלתיים השונים אינם רשאים לשכור שירותים משפטיים פרטיים לצורך ייצוג או ייעוץ. זאת, בשעה שהיועץ המשפטי כאמור מחזיק הן בסמכות הייצוג והן בסמכות הייעוץ, מה שהופך את ה"ייעוץ" שלו להנחיה מחייבת.

לא כך היה אצלנו בעבר. בשנים שלאחר קום המדינה המצב היה שונה בתכלית. חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה בתחילת שנות ה-1950 ולימים שפוט בית המשפט העליון, ראה את עצמו מחויב להציג את עמדת המדינה בבתי המשפט, גם כאשר הייתה זו מנוגדת לעמדתו שלו.

אולם מאיר שמגר, אשר שימש כיועץ המשפטי לממשלה בשנות ה-70', סירב להגן על עמדת המדינה בבית המשפט בפרשת זיידמן – פרשה שבה המדינה סירבה להכיר בגיור רפורמי. בכך קבע שמגר תקדים, שהפך לימים לנוהל מחייב. בשנת 1986 קבע היועץ המשפטי לממשלה דאז יצחק זמיר, כי הממשלה אינה רשאית להציג בבית משפט עמדה המנוגדת לעמדתו, ושאם הממשלה רוצה לשכור עו"ד פרטי שיגן על עמדתה, היא תוכל לעשות זאת רק בכפוף להסכמתו ולאישורו של היועץ המשפטי לממשלה.

"נהלים" תקדימיים והרסניים אלו נקבעו חד-צדדית על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ולא על-ידי המחוקק.  אולם הם קבלו גושפנקא בבג"ץ עצמו, עת קבע השופט אהרן ברק ב'בג"ץ פנחסי' ב-1993, כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה, ושאין למדינה סמכות לחייבו בייצוג עמדתה בבית משפט. כך הפכה עמדת היועץ המשפטי לממשלה מייעוץ גרידא, להחלטה מחייבת.

דא עקא, נהלים אלו נקבעו על-ידי זמיר וברק בניגוד להנחיות מפורשות של דו"ח ועדת אגרנט משנת 1962, אשר קבע בין השאר כי "רשאית הממשלה להחליט כיצד עליה לפעול במקרה מסוים לפי שיקול דעתה שלה".

באוקטובר 2015 נערך דיון על שאלת סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה. בדיון זה ערך פרקליט המדינה שי ניצן השוואה בין יחסי יועצים משפטיים וממשלה, ובין יחסי נביאי ישראל ומלכי ישראל. ההשוואה מניחה כנראה כי ליועצים משפטיים יש רוח קודש, אך היא בעיקר מתעלמת מן ההבדל בין מלך בעת העתיקה לבין ממשלה דמוקרטית נבחרת המבטאת את רצון העם.

באותו דיון, שי ניצן אף הוסיף ואמר כי כפיית עמדת היועצים המשפטיים על הממשלה מוצדקת משום שלא יעלה על הדעת שהממשלה לא תפעל בהתאם לחוק. אכן על הממשלה לפעול בהתאם לחוק, אך כאשר יש פרשנויות שונות ומחלוקת משפטית, לא יעלה על הדעת שרק דעה אחת, זו של היועץ המשפטי, תתקבל כסופית. כפי ששאל פרופ' דניאל פרידמן באותו דיון, מדוע שהיועץ המשפטי לממשלה לא יאפשר למדינה לטעון את טענותיה בבית המשפט במקרה של מחלוקת משפטית?

החלפת היועץ המשפטי לממשלה מהווה הזדמנות טובה לבחון את הסוגיה מחדש. נראה שאביחי מנדלבליט צועד בעניין זה בכיוון הנכון, ואם רק תרצה הממשלה – היא תוכל להשיב את המצב לקדמותו.

צרפת מתקרבת לנקודת אל חזור (מידה, 13 ינואר 2016)

לאחר שיהודי נדקר על-ידי מוסלמי במרסיי, בצרפת כבר נשמעות קריאות בקהילה להסיר את הכיפות ולהסתיר מגיני דוד • מגמת ההתנכלויות האנטישמיות לא התחילה אתמול, והיא רק הולכת ומתגברת • ראש הממשלה ואלס מבטיח ביטחון וקורא ליהודי צרפת להישאר, אך ספק אם מישהו קונה את הסחורה

השבוע ציינו בצרפת את יום השנה לטרור של ינואר 2015, שפגע בעיתון שארלי הבדו ובסופר היהודי "היפר-כשר". ראש ממשלת צרפת, מנואל ואלס, הביע צער על כך שכל כך הרבה יהודים צרפתיים עוזבים, ולא בפעם הראשונה. היהודים שהיגרו מאלג'ריה לצרפת בשנת 1962 עדיין זוכרים את הסיסמה "המזוודה או ארון הקבורה". עכשיו נראה שאלג'יריה רודפת אחריהם.

כפי שפורסם בעבר ב'מידה', בשנת 2014 דיווח שירות ביטחון הקהילה היהודית של צרפת (SPCJ) על הכפלת מספר הפעולות האנטישמיות ביחס לשנה הקודמת. נתון נוסף מלמד כי בשנה זו 51 אחוזים מכלל המעשים הגזעניים בצרפת כוונו נגד יהודים. במקביל, פעולות גזעניות כלפי קבוצות אחרות ירדו ב-5 אחוזים.

עתה הסתיימה שנת 2015 עם פיגועי נובמבר בפריז. יהודי צרפת אינם אומנם היעד היחיד של הג'יהדיסטים, אך הם בחזית ולא רואים עתיד עבור ילדיהם בארץ מוצאם. יעיד על כך אירוע הדקירה שהתרחש לפני יומיים מחוץ לבית כנסת שבעיר מרסיי. צרפת לא תהיה צרפת ללא היהודים שלה, חזר ואמר ואלס באותה עצרת זיכרון לנרצחי הפיגוע בהיפר-כשר, אך נראה שזה מעט מדי ומאוחר מדי. צרפת נרדמה בשמירה, והג'יהאד הורג את אזרחיה. זה התחיל עם היהודים וממשיך עם שאר ה"כופרים".

עד כדי כך הגיעו הדברים שדווקא הנשיא הולנד, איש השמאל הצרפתי, הגביר את ההפצצות נגד דאע"ש. מצב החירום שהוכרז לאחר הפיגועים של נובמבר 2015, המאפשרים לממשלה לעצור חשודים ללא משפט, הוארך. הנשיא גם נחוש בדעתו לבצע תיקון של החוקה, על מנת לאפשר שלילת אזרחות לצרפתים בעלי אזרחות כפולה שהורשעו בפיגועי טרור נגד צרפת. השמאל הצרפתי מוחה ולא מבין: איך נשיא סוציאליסטי יכול ליישם בפועל את הרעיונות של הימין הקיצוני? "אנחנו במלחמה" הוא משיב להם בחוסר סבלנות.

נכון להיום, החוק הצרפתי מאפשר שלילת אזרחות לבעלי אזרחות כפולה, שהתאזרחו בצרפת במהלך חייהם. אם תיקון החוקה יעבור, השלילה תחול גם על מי שנולד צרפתי ומחזיק באזרחות כפולה. היות והאזרחות הצרפתית מבוססת על דין הקרקע ("jus soli"), מדובר בצעד מהפכני. כאשר נציגי השמאל מעירים להולנד כי החזית הלאומית של מארין לה-פן תומכת בצעד שלו, עונה הנשיא "אז מה?". 85% מהצרפתים תומכים בצעד הזה.

את טרגדיית יהודי צרפת ביטאה לאחרונה הסופרת אליאט אבקסיס בספרה 'עלייה' (ספר שיצא לאור בצרפת במאי 2015). מדובר ברומן אוטוביוגרפי של יהודיה צרפתיה, שמתחילה להבין בדרך הקשה כי אין עבורה עתיד במולדתה האהובה. אליאט נושמת וחיה את התרבות הצרפתית בכל רמ"ח אבריה. הוריה הגרו ממרוקו לעיר שטראסבורג בשנות ה-50; לא עלה בדעתם לעלות לישראל: הם היו צרפתים, והם עברו למולדתם התרבותית כדי ללמד ספרות צרפתית בבתי הספר של הרפובליקה. לאליאט יש קרובי משפחה שנצלו בזמן הכיבוש הנאצי בזכות צרפתים נוצרים שהחביאו אותם. אליאט לא רק אוהבת את צרפת, היא גם סומכת עליה בעת צרה.

ליתר דיוק, אליאט סמכה על צרפת עד הרצח של אילן חלימי ב-2006; עד רצח ילדי בית הספר היהודי בטולוז ב-2012; ועד ניסיון הפוגרום בבית הכנסת אברבנל שבפריז, ב-2014. כשהפכה למורה לספרות צרפתית ולפילוסופיה בבית ספר ציבורי הממוקם ב"פרבר בעייתי", גילתה אליאט שהתלמידים לא מקשיבים ומשתוללים. הספרות הצרפתית של המאה ה-17 לא בדיוק מדברת אליהם, בלשון המעטה. "המורה, זה נכון שאת יהודיה?" שואל אחד.  "עזור, אם היא רק יהודיה ולא ציונית לא נהרוג אותה" מתערב תלמיד אחר, "כי הישראלים רוצחים את אחינו בפלסטין". המנהלת נכנסת לכיתה ותולה מפה גדולה של העולם על הלוח. "מישהו יכול להצביע איפה ישראל על המפה?" היא שואלת. לאף אחד אין מושג. "מה זה משנה" אומר אחד, "היהודים בכל מקום, הם שולטים בעולם". המנהלת יוצאת. "תגידי המורה" ממשיך אחד התלמידים, "את לא חושבת שהיה מגיע לשארלי הבדו? ומה שהיהודים עושים בפלסטין, זה יותר טוב?".

הפעמון מצלצל ואליאט בורחת. אלא שהאוטו שלה מכוסה ברוק. היא נכנסת לתוך האוטו, מניחה את הראש על ההגה, ומתחילה לבכות. מישהו דופק בחלון. אוי, אחד הביריונים שבכיתה.  "המורה" הוא מנסה לנחם אותה, "זה לא כזה נורא אם את יהודיה ואם ירקו לך על האוטו. אל תבכי. אנחנו בסך הכול די מחבבים אותך".

מזל שלאליאט יש חבר. הוא מנחם אותה. אלא שבאחת השיחות ביניהם מתברר שהסבא שלו היה משתף פעולה בתקופת הכיבוש הנאצי, ושהוא הלשין על יהודים מוחבאים. לא כולם חסידי האומות. אליאט לא יכולה יותר: היא מתחילה לחשוב על הבלתי נתפס: עלייה. אך איך אפשר לעזוב את פריס היפה והאהובה? הספרות והתרבות הצרפתית הן חלק מזהותה, הן חלק ממנה. לקראת סוף הספר, אליאט יושבת על שפת נהר הסיין עם החבר. "בוא נשבע שניפגש כאן בעוד עשר שנים" הוא אומר לה. "למה את בוכה?" הוא שואל את אליאט. "כי בעוד עשר שנים, לא אהיה בצרפת" היא עונה. "אם כן, בעוד עשר שנים זו כבר לא תהיה צרפת" הוא משיב במשפט החותם את הספר.

העלייה המתגברת של יהודי צרפת היא כבר עובדה בשטח. אך בעוד שחלקם עולים לארץ, רבים מהגרים לקנדה בגלל קשיי הקליטה המקצועית בישראל. חרף ההחלטה ממשלתית להסיר חסמים (כפי שנחשף לאחרונה על-ידי יפעת אלריך כאן), יש עדיין הרבה מה לתקן. יהודי צרפת אינם זקוקים עוד לעידוד ולשיחות מוטיבציה כדי לעלות, אלא ליישום החלטות ממשלתיות דוגמת הכרה בבעלי מקצוע רפואיים ופרה-רפואיים כדי שיוכלו לעבוד ולהתפרנס.

האווירה הציבורית בצרפת לא מותירה הרבה ברירות. עוד לפני הפיגועים של 2015, שר החוץ לשעבר רולנד דומה האשים את מנואל ואלס על כך שהוא לא רוצה שהיהודים ילכו משום שאשתו יהודיה. כריסטוף בארביאר, עורך השבועון הנפוץ "לאקספרס" כתב באוגוסט 2014 כי היהודים שבורחים מצרפת הם בגדר בוגדים: "אתם צריכים להישאר" ציווה עליהם בארביאר. אנחנו נשמור עליכם ותמשיכו להיות חלק מאתנו – אבל בתנאי שתתנערו פומבית ממעשיה של ישראל ומהמדיניות הימנית של העומד בראשה. תודה רבה באמת.

אולי באמת צרפת לא תהיה צרפת יותר בעוד עשר שנים, עם או בלי היהודים. ואולי היא לא צרפת יותר כבר היום.