תכנית בגין: השלב הבא בהכפשת ישראל (מידה, 28 אוגוסט 2013)

תשכחו כל מה שידעתם על "הכיבוש" ועל "קווי 1967", והכינו את עצמכם לדבר הבא בטרנד העולמי של הכפשת ישראל: הכיבוש הציוני של הנגב • בחסות עמותות רדיקליות כמו 'עדאללה' ואחרות, נרטיב הילידות הבדואי הולך וצובר תאוצה בדעת-הקהל האירופית, וכבר התקבע בהחלטות חלק מגופי האיחוד האירופי • למרבה הצער, מה שנותן משנה תוקף לטענות אלו הוא דווקא בית המחוקקים הישראלי שכבר הספיק לאשר בקריאה ראשונה את חוק בגין, המכיר בתביעות הבעלות הבדואיות בנגב

בעוד רבים בישראל סבורים כי החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב מהווה פשרה היסטורית עם השתלטות בלתי-חוקית על אדמות המדינה, אירופה תוקפת את החוק דווקא ממקום הפוך, בטענה שישראל לא מכירה בבדואים כתושבים המקורים וכבעלים הלגיטימיים של הקרקעות שבמחלוקת. בתקשורת האירופית, הנגב אף מקבל בהדרגתיות את התואר שהיה שמור עד כה ליהודה ושומרון – דהיינו, 'שטח כבוש'.

השבועון הבריטי 'האקונומיסט' דיווח לאחרונה על העברת בסיסי צה"ל לנגב ועל הניסיון להסדיר את ההתיישבות הבדואית. העיתון טוען כי לאחר מלחמת העצמאות, ישראל ריכזה את הבדואים ב"שמורות" וכי היום היא מנצלת את הבדואים כדי לבנות את הבסיסים הצבאים שייבנו כביכול על אדמתם, בדיוק כמו שהפלסטינים הם הפועלים הבונים את בתי ה"מתנחלים" ביהודה ובשומרון. 'האקונומיסט' מבקש מהקוראים לרחם על בדואים שאדמתם נכבשת על ידי "מתנחלים" יהודים שגורשו מרצועת עזה, אשר היות והם כבר לא יכולים לכרסם אדמות ערביות ברצועת עזה, עושים זאת בנגב.

באשר למאמציה של ישראל להסדיר את ההתיישבות הבדואית הלא-חוקית, טוען 'האקונומיסט' כי –

בעוד שקבלנים ישראלים רואים בפיתוח הנגב משימה ציונית, ערבי ישראל, המהווים כחמישית האוכלוסייה, מתנגדים להתנחלות היהודית החדשה, אשר תיתן להם את ההרגשה שהם תחת כיבוש בעוד חלק מארץ שהייתה פעם שלהם.

במילים אחרות, הפיתוח של הנגב הוא ה"כיבוש" הבא של ישראל. התקשורת הבינלאומית מאשימה את ישראל ב"כיבוש" ביהודה ובשומרון והיא תובעת מישראל לסגת לאלתר מאזורים אלו. אך אם ישראל חושבת שהיא "תטוהר" מהאשמת הכיבוש לאחר נסיגה שכזו הוא טועה. האשמה זהה מחכה לישראל בנגב.

לא מדובר כאן במאמר אחד של עיתון בריטי, אלא בנטייה. הרי הפרלמנט האירופי גינה כבר ביולי 2012 את המלצות ועדת פראוור על הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, ותבע מממשלת ישראל לבטל את אימוץ המלצות הוועדה. החלטת הפרלמנט האירופי טענה כי הבדואים הם ילידי הארץ ושאדמות הנגב שייכות שלהם, וקראה ל"שמירת הזכויות של הקהילות הבדואיות, הן בגדה המערבית והן בנגב".

הערעור על ריבונותה של ישראל בנגב אינו חדש. בזמן המאבק הדיפלומטי על תכנית החלוקה בשנת 1947, ישראל נאבקה כדי שהנגב ייכלל בתוך שטח המדינה היהודית, כיוון שהדבר לא היה מובן מאליו. ועדת האו"ם (UNSCOP) אשר מונתה כדי להציע פתרון למשבר במנדט הבריטי הציעה חלוקת המנדט על-פי הנתונים הדמוגרפיים בשטח, ועל-פי שיקול זה לא הייתה הצדקה להעברת הנגב כולו למדינה היהודית.

גם לאחר קום המדינה, הקהילה הבינלאומית חזרה וערערה שוב על ריבונותה של ישראל בנגב. בשנת 1955, מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון פוסטר דולס, התחיל לקדם, יחד עם הבריטים, "תכנית שלום" (בשם "תכנית אלפא") בין ישראל לבין מצרים וירדן. התכנית כללה בין השאר ויתורים טריטוריאליים ישראליים בנגב לטובת שתי המדינות השכנות. עבור דולס ועבור משרד החוץ הבריטי, הריבונות הישראלית בנגב לא הייתה, ולא הייתה צריכה להיות, עובדה מוגמרת.

היום, הערעור על ריבונות ישראל בנגב בא מגורמים ממשלתיים ועיתונאים אירופאים אשר טוענים, בעזרת עמותות כמו 'עדאללה' (שפעילותה תועדה כבר ב'מידה') כי הבדואים הם ילידי המקום, הבעלים הלגיטימיים של הקרקעות בנגב, ושהריבונות הפורמאלית של ישראל לא מעניקה לה זכות לכפות את רצונה על הילידים. מדיניות הבדואים משלבת פעילות בשטח עם פעילות דיפלומטית ותעמולתית: רכישת קרקעות עם תמיכה כספית ממדינות כמן תורכיה וקטאר, ופעילות דיפלומטית ותעמולתית כדי להציג את הנגב כשטח כבוש על אף היותו חלק ממדינת ישראל.

ביוני 2013, הפרלמנט האירופי ערך דיון על מצב הבדואים בנגב, בעקבות אישור "חוק בגין" בקריאה ראשונה. במקביל, הנציבות האירופית דרשה מישראל "להודות" כי קווי הפסקת האש של 1949 הם למעשה הגבול הבינלאומי של מדינת ישראל. אלא שקווים אלו נולדו כתוצאה ממלחמה והיו שונים מהגבולות שהוצעו על ידי תכנית החלוקה. מדוע, אם כן, להכיר ב"כיבוש" של 1949 ולא ב"כיבוש" של 1967?  לכן השלב הבא יהיה להכיר רק, בדיעבד, בגבולות של תכנית החלוקה. החלק מהגליל שנכבש במלחמת העצמאות יהיה הבא התור כדי לערר על לריבונותה של מדינת ישראל, בדיוק כמו בנגב.

מדינת ישראל "סולחת" לבדואים על השתלטותם הבלתי חוקית על אדמות מדינה, בעוד האיחוד האירופי מאשים אותה ב"טיהור אתני" נגד הבדואים. מדינת ישראל משקיעה בפיתוח הנגב ומצפה מהקהילה הבינלאומית למחיאות כפיים על השקעת משאבים בצד ה"כשר" של הקו הירוק, אך במקום זה התקשורת האירופאית הופכת את הנגב להתנחלות חדשה.

במקום לנסות למצוא חן בעיני האירופאים, על ישראל ללמוד מהם. הרי האירופאים לא מוותרים על ריבונות ולא נכנעים לקבוצות אתניות המערערות על ריבונות המדינה.

לפני כשבוע, בריטניה שלחה ספינת מלחמה לגיברלטר כדי למנוע מהדייגים הספרדים לדוג במים הטריטוריאליים של המושבה הבריטית. ובאשר לממשלת ספרד, היא דחתה לאחרונה בקשה מהארגון ETA לשחרר אסירים כחלק מהסכם שלום, בטענה ששחרור אסירים מהווה זלזול ופגיעה במערכת המשפט ובמשפחות קורבנות הטרור.

הערעור האירופי על ריבונותה של מדינת ישראל בנגב מהווה עליית מדרגה בנוסח "תכנית אלפא" של אמצע שנות ה- 1950. וכאז כן היום, על ישראל להגיב בשילוב של ציונות מעשית עם דיפלומטיה ציונית.

מבחינה הציונית-מעשית יש לדחות חוק פראוור-בגין, המהווה ויתור על ריבונות המדינה ואשר הופך למקור לערעור על ריבונותה בידי הפרלמנט האירופי ועל-ידי התקשורת האירופית.

ומבחינת הדיפלומטיה הציונית, יש לתת לאירופאים לטעום מהתרופה שלהם. האירופאים הרי לא מסתפקים בשלילת הזכויות של ישראל ביהודה ושומרון, אלא אף באים בטענות בקשר לזכויות הלאומיות של האזרחים הלא-יהודים של המדינה. על ישראל להשיב בהתאם וליזום בכנסת דיונים על הזכויות הלאומיות של הבאסקים ושל קאטאלונים בספרד, של הקורסים ושל הקאנאקים (קלדוניה חדשה) בצרפת ושל הצוענים ברחבי האיחוד האירופי. הרי מדובר בילידים, בעלי אזרחות המדינה השולטת בהם, הדורשים עצמאות או לפחות אוטונומיה תרבותית.

כל עוד ישראל לא תשיב אש לעזות המצח האירופאית, היא תמשיך לספוג פרובוקציות וערעור על ריבונותה. אם ישראל לא תפעל בכיוון זה, הרי שמהדרום תבוא הרעה.

לא, אדוני היועץ (מידה, 14 יולי 2013)

דו"ח שהוגש לאחרונה לממשלה מבקש להיטיב את איכות "מנגנוני ניהול ההון האנושי בשירות המדינה". אך הבעיה העיקרית בישראל היא שלטון הפקידים, ובראש ובראשונה היועצים המשפטיים, המסכלים ברצונם את מדיניות הממשלה הנבחרת. עד שלא תשתפר משילות הממשלה מול שלטון הפקידים הבכירים, אף רפורמה לא תועיל. לד"ר עמנואל נבון מספר הצעות אופרטיביות בסוגיה.

השביתה של עובדי משרד החוץ מהווה הזדמנות לדון בשיטת הגיוס וההכשרה של עובדי המדינה. כפי שאמר סגן שר החוץ זאב אלקין בראיון לעיתון "מקור ראשון" (5.7.2013) בהתייחס לשובתים:

הם עומדים על כך שבמשרד יעבוד רק מי שעבר את קורס הצוערים. אני לא יכול לקחת דוקטור ליחסים בינלאומיים באמצע הקריירה, מישהו שעסק בקשרי-חוץ בכל מיני ארגונים, מוכשר ויודע שפות, ולומר לו לעבור קודם קורס צוערים ולהתחיל ממשכורת אפס. בגלל התנגדות העובדים גם שגריר שיצא במינוי פוליטי לא יוכל לחזור אחרי כהונתו ולשרת במשרד. זה ממש מגוחך ואין לזה תקדים במדינות מתוקנות.

אכן, תמוה הנוהל לפיו משרד החוץ מגייס ושוכר את כל עובדיו ללא פיקוח חיצוני. מערכת זו גורמת לשכפול אידאולוגי ולאחידות השקפתית, שניכרת במיוחד במחלקה המשפטית של משרד החוץ.

סוגיית הגיוס וההכשרה של עובדי מדינה היא סוגיה מורכבת, שבליבה עומדת הדילמה בין הצורך לנהל מדיניות על-פי שיקולים מקצועיים לבין הצורך ליישם את רצון הדרג המדיני הנבחר. לא שיש בהכרח סתירה בין השיקול המקצועי לבין רצון הדרג המדיני, ובכל זאת, יש להודות כי לעתים קיים מתח בין הפוליטי למקצועי.

בעולם קיימים מודלים שונים למינוי עובדי מדינה בכירים. בשני קצוות הסולם עומדים המודל האמריקני, לפיו המינויים הם פוליטיים ומתחלפים עם הממשל, והמודל הבריטי, לפיו עובדי מדינה בכירים נשארים בתפקיד גם כאשר מתחלפות ממשלות.

במדינת ישראל היכולת של ראש הממשלה והשרים למנות עובדי מדינה בכירים על-פי שיקול דעתם היא מוגבלת ביותר. בפועל, רק ראשי לשכות, יועצים אישיים ושגרירים במדינות מסוימות יכולים להתמנות כמינויים של הדרג המדיני.

המודל הישראלי דומה, אם כן, לזה הבריטי, בהבדל משמעותי אחד: רוב עובדי מדינה הבכירים בבריטניה אכן רואים את עצמם כאנשי-מקצוע שתפקידם ליישם את מדיניות הדרג המדיני – גם אם הסדרה הסאטירית Yes Minister, "כן, אדוני השר", הציגה זאת אחרת. בישראל, לעומת זאת, עובדי מדינה הבכירים רואים את עצמם כ"שומרי-סף", שתפקידם למנוע מנבחרי ציבור, בעיקר מימין המפה הפוליטית, מליישם את מדיניותם. בישראל מתאים יותר להפיק סדרה סאטירית בשם "לא, אדוני השר", שכן נפוצה התופעה בה פקידים עוצרים מדיניות ממשלתית שלא נראית להם.

הפקידות המשפיעה ביותר על המדיניות הפוליטית בישראל היא זו של היועצים המשפטיים. זכור, למשל, כתב האישום המגוחך שהגיש מיכאל בן-יאיר כדי לסכל את מינויו של פרופ' יעקב נאמן לתפקיד שר המשפטים בזמן הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה. בן-יאיר גם החליט, עם תחילת תהליך אוסלו, להחיל "נהלים המיוחדים" על אזרחי ישראל ביהודה ובשומרון, ולסמנם כיעד מודיעיני של השב"כ. כך התאפשר לסכל הפגנות נגד אוסלו ולפתוח תיקים פליליים נגד תושבי יש"ע גם ללא הגשת תלונה. כל זאת, ללא אישור הממשלה, אותה לא שיתף בן-יאיר בהנחיותיו. גם כהונתו של ראובן ריבלין כשר משפטים סוכלה באמצעות כתב אישום מיותר.

הדוגמאות למעללי היועצים המשפטיים עוד רבות. הנה, רק באפריל האחרון פונה בית עזרא בחברון מתושביו היהודים. אין מחלוקת על כך שהבית נמצא בבעלות יהודית מזה 500 שנה; בנוסף, ועדת ערר שיפוטית של המנהל האזרחי המליצה לאפשר לתושבים היהודים להתגורר בבית; וחשוב עוד יותר, ממשלת ישראל אימצה את ההמלצה פה אחד. אלא שליהודה ויינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, ולסגנו מייק בלס, לא נראתה ההחלטה, והם הודיעו לממשלה שהם אינם מוכנים לייצגה בבג"ץ. כך נקבעה המדיניות לא על-ידי נבחרי הציבור אלא על-ידי יועצים משפטיים.

ברור, אם כן, שדרושה רפורמה של שירות המדינה בישראל כדי לשים קץ לתופעת טרפוד מדיניות הממשלה על-ידי פקידים בעלי דעות פוליטיות עצמאיות, שאינם סרים למרות נבחרי הציבור. והנה, ביוני האחרון, הוגש לממשלה "דו"ח ועדת הרפורמה לשיפור מנגנוני ניהול ההון האנושי בשירות המדינה"; אלא שהשינויים והרפורמות בדו"ח אינן כוללות פתרון וחלופה לבעיית "ממשלת הפקידים".

אולי ההמלצה המעניינת ביותר בדו"ח היא הקמת "מדרשה לאומית למנהיגות, ממשל וניהול", תוך "שיתוף פעולה בהכשרה עם גופי המגזר השלישי המובילים בישראל בתחום הכשרת מנהיגים". הדו"ח מותיר מקום רב לתמיהה. מי יקבע את זהות אותם "גופי מגזר שלישי מובילים"? מה מבטיח שנציבות המדינה תשמור על איזון ביניהם, שהרי הם בעלי השקפות ואג'נדות שונות?

בכל אופן, ממילא, כל עוד אופן קבלת הפקידים לא ישתנה, לא תיפתר סוגיית אחידות הדעה הקיימת בקרב הפקידים הבכירים במשרדים כמשרד המשפטים ומשרד החוץ. במילים אחרות, מדובר בעוד רפורמה שתחולל בעיקר מאבק על השפעה פוליטית, מבלי לפתור את הבעיה המרכזית של הפקידות הישראלית.

דומה כי רעיון ה"מדרשה" שואב, בין השאר, מבית-הספר הלאומי למנהל שבצרפת (ENA). אלא שיש הבדל תהומי בין המדרשה שהדו"ח מציע להקים לבין ENA. ה-ENA הוא בית-ספר ממשלתי בעל מונופול על הכשרת כל עובדי מדינה הבכירים, ואין גוף ממשלתי שלו "ממלכה פרטית" בכל הנוגע לגיוס הכשרת עובדיו.

ה-ENA גם לא סובל מהטיה פוליטית, משום ששירות המדינה בצרפת מאפשר לעובדי מדינה בכירים "לקפוץ" לפוליטיקה ולחזור למשרתם המקורית והמובטחת. עד כמה שהדבר נשמע מוזר לאוזניים ישראליות, מקובל בצרפת שעובד מדינה בכיר יפרוש זמנית כדי לשמש כשר או כמנהל לשכה של שר, ויחזור אחר כך לתפקידו המנהלי. עובד מדינה יכול לעבוד בממשלה עבור שר סוציאליסטי או שמרני, מקום עבודתו עדיין מובטח לו. וכך, דווקא מכיוון ש "מינוי פוליטי" אינו נחשב כפסול, הפוליטיזציה של שירות המדינה מועטה.

לרפובליקה הצרפתית יש גם פתרון לא רע לתופעה הישראלית של "לא, אדוני השר". לכל שר יש לשכה מקצועית ("קבינט"), המורכבת מאנשי אמון מקצועיים, ובדרך כלל בוגרי ENA. מנהלי מחלקות ויועצים משפטיים של משרד ממשלתי לא עובדים מול שר חסר-אונים וחסר-ידע, אלא מול שר מוקף במומחים מובילים, שאינם מאפשרים לפקידים בעלי אג'נדה "לבלבל" אותו. כאשר יושב בקבינט השר פרופסור למשפטים, קלושים סיכויי היועץ משפטי לתקוע מקלות בגלגלי המדיניות באמצעות מניפולציות משפטיות.

השביתה במשרד החוץ והגשת דו"ח הרפורמה בשירות המדינה מהוות הזדמנות לחולל שלושה שינויים חיוניים: 1) להוציא מידי משרד החוץ את הבלעדיות על גיוס והכשרת עובדיו, ולהעבירם לבית-ספר לאומי לממשל; 2) לאפשר לעובדי מדינה בכירים להתמנות לתפקידים פוליטיים מבלי שהדבר יפגע בקריירה שלהם בשירות המדינה; 3) לאפשר לשרי ממשלה להקים לשכה/קבינט של אנשי מקצוע ושל משפטנים, שחוות דעתם תהיה לא פחות תקפה ולא פחות מחייבת מזו של היועצים המשפטים של משרדי הממשלה.

פרשת אל-דורה: אני מאשים (מידה, 12 יוני 2013)

פרשת א-דורה מסרבת להירגע. בקרוב יקבע בית-המשפט העליון בצרפת אם חושף העלילה, פיליפ קרסנטי, הוציא דיבה כשהאשים את ערוץ פראנס 2 בשידור כתבה מבוימת, ואחרי שתים-עשרה שנה זכתה סוף סוף הפרשה להפרכה רשמית בבדיקת ועדה שהקים השר בוגי יעלון. שתי נקודות חשובות נותרו עלומות עדיין: תפקידו של שארל אנדרלין, כתב פראנס 2 והאחראי הראשי לעלילה, והפאסיביות המרשימה של מדינת ישראל לאורך שנות הפצתה. ד"ר עמנואל נבון מאשים

המדינה הצרפתית התנהלה בפרשת א-דורה כפי שהתנהלה בפרשת דרייפוס, בהבדלים הבאים: בפרשת דרייפוס העיתונות הודתה לבסוף שהפרשה פוברקה, ואינטלקטואלים רבים (המילה "אינטלקטואל" נולדה בהקשר זה) הסתכנו למען האמת. בפרשת א-דורה, לעומת זאת, רוב העיתונאים והדמויות הציבוריות בצרפת יצאו להגנתו של אנדרלין.

התנהלות הממסד הצרפתי בפרשת א-דורה היא נבזית, אך לא מפתיעה. לעומת זאת, מפתיעה בהחלט העובדה שלהגנתו של אנדרלין יצא גם הממסד הישראלי.

פרשת א-דורה פרצה ב-30 בספטמבר 2000, כאשר ערוץ הטלוויזיה הציבורי הצרפתי פראנס 2 שידר תמונות של ילד ואביו (מוחמד וג'מל א-דורה) אשר כביכול מצאו את עצמם בתווך בין ירי צה"ל לירי כוחות פלשתינים בצומת נצרים שברצועת עזה. שארל אנדרלין, כתב פראנס 2 בישראל, לא נכח באירוע, אך קבע בכתבה שהכין כי הילד מוחמד א-דורה נורה ונהרג על-ידי צה"ל, על בסיס אמירתו של הצלם הפלשתיני טלאל אבו-רחמה.

לכתבה של אנדרלין היו השלכות איומות. הכתבה הציתה את האינתיפאדה השנייה, והובילה להפגנות אנטי-ישראליות ברחבי העולם. זוועות כמו הלינץ' של חיילי צה"ל ברמאללה באוקטובר 2000 ועריפת ראשו של דניאל פרל בפברואר 2002 הוצדקו על-ידי מבצעיהם כנקמה על מותו של מוחמד א-דורה. שארל אנדרלין ופראנס 2 אחראים על מה שהוא בסבירות גבוהה עלילת דם, שהובילה למותם של מאות יהודים ופגעה קשות בתדמיתה הבינלאומית של ישראל.

ב-2004 תבע ערוץ פראנס 2 את פיליפ קרסנטי, סגן ראש העיר נואי בצרפת, בגין טענתו כי פראנס 2 שידר תמונות מבוימות. ממשלת ישראל וצה"ל ביקשו מספר פעמים מפראנס 2 לקבל את הוידאו המלא – אבו רחמה טוען שצילם 27 דקות – אך הבקשה נדחתה. גם ארגון הגג של יהודי צרפת (ה-CRIF) ביקש מפראנס 2 להקים ועדה מקצועית לבדיקת האירועים בצומת נצרים; ב-2008 פראנס 2 אף נעתר לבקשה, אך לאחר מכן נסוג. באותה שנה זיכה בית-המשפט לערעורים בפריס את קרסנטי וקבע כי יש יסוד וסבירות לטענתו כי הכתבה מבוימת. פראנס 2 ערער על ההחלטה, ובית-המשפט העליון בצרפת אמור להכריע בסוגיה בחודש הבא.

העובדה שאנדרלין הסתמך אך ורק על אמירתו הלא-בדוקה של טלאל אבו-רחמה מהווה רשלנות מקצועית במקרה הטוב ומעשה זדון במקרה הפחות טוב. לא במקרה סירבה רשת CNN לשדר את הכתבה (שאנדרלין מסר, משום מה, בחינם), לאחר שנוכחה כי התמונות אינן מאמתות את הטענה שהילד נורה על-ידי צה"ל, וכי הטענה מבוססת אך ורק על אמירתו של טלאל אבו-רחמה, שהצהיר בעבר כי נעשה צלם "כדי לקדם את המאבק הפלשתיני".

ב-19 במאי 2013, פרסמה ממשלת ישראל דו"ח מאת ועדת בדיקה ממשלתית, המפריך את טענתו של אנדרלין. דו"ח הוועדה מתבסס בין על שאר על התחקירים של פיליפ קרסנטי, של העיתונאית הגרמנית אסתר שפירא, של ההיסטוריון האמריקאי ריצ'רד לנדס, של הפיזיקאי הישראלי נחום שחף, של הפיזיקאי הצרפתי ז'אן-קלוד שלינגר, ושל הרופא הישראלי יהודה דוד. הדו"ח קובע כי ההאשמה של אנדרלין היא חסרת בסיס. אין דבר בכתבה ובצילומים המאמת את טענתו כי מוחמד א-דורה נורה מן העמדה הישראלית, ואף שנורה בכלל.

שארל אנדרלין הוא יהודי צרפתי שעלה לארץ בסוף שנות ה-60. הוא התחיל לעבוד עבור "ערוץ 2" הצרפתי (ה"פראנס 2" של היום) בתחילת שנות ה-80. אנדרלין מגדיר עצמו כ"ציוני עד הקו הירוק", והוא מקורב לדמויות חשובות בשמאל הישראלי, כולל חברים רבים בממסד הפוליטי והתקשורתי בישראל. למשל, לאחר כישלונה של ועידת קמפ-דייויד ביולי 2000, היה אנדרלין מעורב בניסיונות להרחיב את מעגל הוויתורים הישראלי. הוא עזר אז לגלעד שר, ששימש אז כראש צוות המשא-ומתן המדיני של ממשלת ברק. היום, גלעד שר הוא עורך דינו של אנדרלין.

כשפרצה פרשת א-דורה, רבים מחבריו יצאו להגנתו. מאז פרוץ הפרשה, קו ההגנה של אנדרלין הוא שממשלת ישראל מעולם לא הפריכה את טענתו ומעולם לא האשימה אותו בזיוף. אלא שאנדרלין נמנע מלחשוף את סיבת השתיקה של ישראל: העובדה שהפעיל את קשריו הרבים כדי שישראל תמשיך לשתוק. לאנדרלין חברים ומקורבים רבים במשרד החוץ, בדובר צה"ל ובתקשורת הישראלית, בראש ובראשונה בעיתון "הארץ" אשר הגן עליו באופן עקבי. העיתונאית הצרפתית ורוניק שמלה כותבת בדיווחה על דיוני בית-המשפט בתביעה של פראנס 2 נגד קרסנטי, כי אנדרלין טען במהלך המשפט שגם שמעון פרס תומך בו.

גם פיליפ קרסנטי וגם נחום שחף נתקלו בסירוב משרד החוץ הישראלי לשתף אתם פעולה. שניהם הוגדרו על-ידי המשרד כ"הזויים". בכתבה שהתפרסמה לאחרונה ב"ישראל היום" חושף נחום שחף את האופן בו ניסה משרד החוץ לשבש את מאמציו להפריך את העלילה. גם פיליפ קרסנטי נתקל בהתנגדות נחרצת של המשרד. חוסר הרצון של המשרד לטפל בפרשה גובל ברשלנות מכוונת. אמירתו של יגאל פלמור, דובר משרד החוץ, מדברת בעד עצמה: "לממשלת ישראל אין עמדה רשמית לגבי מה שארע בדיוק ב-30 בספטמבר 2000 בצומת נצרים. אנו רואים בזה עניין פנימי צרפתי ולא ישראלי … הפעילות של קרסנטי היא לא מועילה".

אנדרלין ידע אולי להפעיל את קשריו הרבים במשרד החוץ ובדובר צה"ל, אך לא הייתה לו יכולת לנטרל את משה יעלון, שמונה כשר לעניינים אסטרטגיים ב-2009. משרדו של יעלון הוא שקידם ופרסם את הדו"ח על פרשת א-דורה. כך שאנדרלין לא יכול לטעון יותר שממשלת ישראל אינה כופרת בגרסתו. אך איך הגיב אנדרלין לדו"ח ממשלת ישראל?  הוא איים לתבוע את משה יעלון. ומי שלח את מכתב ה"אזהרה" מטעמו? משרד עורכי-הדין של גלעד שר.

וכך, מצד אחד מצדיק עצמו אנדרלין בטענה שממשלת ישראל שמרה על שתיקה, ומצד שני, הוא מפעיל קשריו כדי שתשתוק. וכאשר הממשלה סוף סוף שוברת את השתיקה, אנדרלין מאיים לתבוע. שיטת הלחצים והאיומים של אנדרלין ידועה: הוא כבר הפעיל אותה נגד ערוץ הטלוויזיה "ארטה" (ARTE) כדי שלא ישדר את התחקיר של אסתר שפירא על פרשת א-דורה.

הקו הרשמי של משרד החוץ, לפיו עדיף שלא לדבר על הפרשה על-מנת שתתאדה, היה, וממשיך להיות, אווילי ושגוי. מדוע צריכה מדינת ישראל לתת לעיתונאי להאשים אותה, ללא כל הוכחות, ברצח מכוון של ילד חסר-אונים? גם התיאוריה כי העניין יתאדה אם רק נמנע מלדבר עליו מופרכת. ג'מאל א-דורה ממשיך להתקבל כגיבור ברחבי העולם הערבי, מדינות-ערב ממשיכות עד היום להקים אנדרטות לזכר "הגיבור", ילדים ברחבי העולם הערבי ממשיכים ללמוד עליו, ומבצע הטבח בטולוז במרץ 2012 הצדיק את המעשה שלו כנקמה על הרג ילדים פלשתינים בעזה.

השאלה שחייבת להישאל היא: מדוע חיכתה מדינת ישראל למעלה מ-12 שנה על-מנת להפריך את הטענה כי צה"ל רצח את מוחמד א-דורה? מדוע נתנה המדינה לעלילה להתפתח למימדים מפלצתיים, מבלי לעשות דבר? פרופ' שמואל טריגנו כתב לאחרונה כי פרשת א-דורה היא פרשת דרייפוס של האנטי-ציונות. אני חולק על ההשוואה. פרשת א-דורה דומה יותר ל "סזון" (שיתוף-פעולה בין הסוכנות היהודית לבריטים נגד לוחמי הארגון), ול"אלטלנה" (דהיינו העדפה של מונופול שלטוני על פני חיי אדם).

רק בישראל: סוציאל-דמוקרטיה (מידה, 19 מאי 2013)

"סוציאל-דמוקרטיה" היא אחת ממילות המפתח בפוליטיקה הישראלית, אך מעט מדי אנו טורחים לברר היכן בדיוק מתקיים מודל שלטוני מסוג זה ומהן המגמות החברתיות והכלכליות שיוצר המשטר שבא לדאוג לנו "מן העריסה ועד לקבר". מסתבר שבזמן שבו ישראל רוצה להיות אירופה, מדינות אירופה כבר מזמן הבינו שההוקוס-פוקוס הסוציאל-דמוקרטי מוביל לפשיטת-רגל ולמשברים חברתיים

בשיח הפוליטי, התקשורתי והאקדמי במדינת ישראל, למונח "סוציאל-דמוקרטיה" קונוטציה חיובית, בעוד ל-"ניאו-ליברליזם" קונוטציה שלילית. הליברליזם הכלכלי מוצג במחוזותינו כאכזרי וקיצוני, בעוד הסוציאל-דמוקרטיה מוצגת כמתונה וצודקת.

שלי יחימוביץ תרמה רבות להפיכת המונח "סוציאל-דמוקרטיה" לבון-טון. היא רואה במדינות אירופה, הסוציאל-דמוקרטיות כביכול, מודל רצוי לחיקוי. אך יש כאן אירוניה כפולה: ראשית, בשנת 1985 הייתה זו מפלגת העבודה שהובילה את התכנית הכלכלית לייצוב המשק, תכנית ניאו-ליברלית לכל דבר ועניין. שנית, כבר מזמן ויתרו מדינות אירופה על המודל הסוציאל-דמוקרטי, והמדינות המעטות שטרם עשו זאת שוקעות במעגל סגור של צמיחה אפסית ואבטלה גבוהה.

צירוף שם התואר "דמוקרטי" לשם עצם צריך בדרך כלל לעורר חשדנות. המדינות המגדירות את עצמן כ"רפובליקות דמוקרטיות" – למשל, ה"רפובליקה הדמוקרטית" של מזרח גרמניה לשעבר – עושות זאת דווקא מכיוון שאינן דמוקרטיות. למעשה, המושג "סוציאל-דמוקרטיה" עצמו נוצר מכיוון שהמהפכה ברוסיה הקימה דיקטטורה סוציאליסטית שכינתה עצמה "דמוקרטיה עממית". הסוציאליסטים האירופאים רצו להיבדל מן המשטר הסובייטי, ולכן קראו לעצמם "סוציאל-דמוקרטים". במקום מהפכה, הם ביקשו לחולל מעבר הדרגתי מקפיטליזם לסוציאליזם, באמצעות חקיקה ותוך השתתפות בבחירות.

לאחר מלחמת-העולם השנייה, מדינות מערב-אירופה הרחיבו את מעורבות הממשלה במשק וסיפקו שירותים חברתיים חדשים כגון ביטוח בריאות ופנסיה. למפלגות השמרניות היה חלק ניכר בבניית מדינת הרווחה. בגרמניה, לודוויג ארהארד בנה את ה-Soziale Marktwirtschaft (כלכלת שוק חברתית) מטעם המפלגה הנוצרית, והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית עלתה לשלטון בפעם ראשונה רק ב-1969. בצרפת, שארל דה-גול השמרן הקים את הביטוח הלאומי. בבריטניה, מפלגת העבודה מילאה תפקיד מוביל ביישום החלקי של המודל הסוציאל-דמוקרטי.

הסוציאל-דמוקרטיה כהשקפה ושיטת-משטר ייחודית מעולם לא יושמה, שהרי לא קיימת אף דוגמה של מדינה סוציאליסטית ודמוקרטית. באירופה, הורחב תפקיד הממשלה בכלכלה ונחקקו חוקים חברתיים, אך לא התבצע מעבר מקפיטליזם לסוציאליזם. בפועל, יושם מודל קיינסיאני, שמטרתו אינה לפרק את הקפיטליזם אלא להציל אותו מעצמו.

מדינת הרווחה האירופית נכנסה למשבר החל משנות ה-70, בשל "סטגפלציה" (שילוב של צמיחה נמוכה ואינפלציה גבוהה), הזדקנות האוכלוסייה והגלובליזציה. תופעות אלו אילצו את מדינות אירופה לצמצם את הוצאותיהן ולשחרר את כוחות השוק כדי לעודד צמיחה. בריטניה הובילה את הרפורמות בשנות ה-80 בהנהגת מרגרט תאצ'ר השמרנית, וגרמניה בשנות ה-90 בהנהגת גרהרד שרדר הסוציאל-דמוקרטי.

אם כן, המודל הסוציאל-דמוקרטי יושם רק באופן חלקי במערב-אירופה, ולאו דווקא על-ידי מפלגות סוציאל-דמוקרטיות. הוא אמנם תרם להישגים הכלכליים והחברתיים של שנות ה-50 וה-60, אך המשבר הכלכלי והשינויים המבניים שחלו בשנות ה-70 הפכו אותו לנטל. רק המדינות שהשתחררו ממנו (כבריטניה וגרמניה), חזרו למסלול של צמיחה ואיזון תקציבי.

צרפת, כדוגמת-נגד, מעולם לא ביצעה את הרפורמות הנדרשות. כתוצאה מכך היא נמצאת בגרעון תקציבי ברציפות מאז שנת 1974, וסובלת מצמיחה אפסית ומאבטלה גבוהה. המסים הגבוהים חונקים את הכלכלה, אך המדינה זקוקה להם כדי לממן מנהל ציבורי מנופח. ב-1981, הסוציאליסטים עלו לשלטון וניסו להציל (ואף להעמיק) את המודל הסוציאל-דמוקרטי. הם הלאימו חברות, העלו מסים, והגדילו את ההוצאות הממשלתיות. בשל מדיניות זו התרחשה בריחת הון מסיבית, דירוג האשראי של צרפת ירד, והחברות של צרפת בקהילה הכלכלית האירופית ובמערכת הפיננסית האירופית מצויה בסיכון.

בתוך שנה וחצי (ב-1983) מתחילת יישום המודל, ביצעה הממשלה הסוציאליסטית סיבוב פרסה וחזרה לאורתודוקסיה כלכלית. הממשלה הסוציאליסטית של ליונל ז'וספן (2002-1997) הפריטה יותר חברות ממשלתיות מאשר הממשלות השמרניות שקדמו לה. לפני שנה, הסוציאליסטים שוב עלו לשלטון בצרפת. הממשלה הנוכחית הבטיחה לבוחר שתשמור על מדינת הרווחה, אך למורת רוחה גילתה שחוקי הכלכלה עדיין חלים על צרפת: הכלכלה בשפל, בעלי-ההון מהגרים מצרפת, והאבטלה עברה את הסף של 10%.

הטענה האחרונה שנותרה לסוציאל-דמוקרט האדוק היא כי המודל הצליח וממשיך להצליח במדינות סקנדינביה. לפני שנבחן את הטענה באופן מהותי, כדאי להכיר את הצד ההיסטורי האפל של ה"סוציאל-דמוקרטיה" הסקנדינבית.

האמונה ביכולת הבלתי-מוגבלת של המדינה לעצב חברה מושלמת הולידה בסקנדינביה מציאות מכוערת. הממשלות הסוציאל-דמוקרטיות בסקנדינביה אימצו ויישמו את תיאורית האאוגניקה (Eugenics): "מדע" של שיפור הגזע. בין 1936 ל-1974, קידמו מדינות סקנדינביה מדיניות של עיקור (סטריליזציה), על-מנת "לטייב את האוכלוסייה". רבים נפלו קורבן למדיניות זו: 6,000 בדנמרק, 40,000 בנורבגיה, 60,000 בשוודיה. מסתבר שהניסיון להנדס את הכלכלה והרווחה עשוי להוביל למחוזות האפלים של "הנדסה חברתית", שבהם זכויות הפרט נדרסות על-ידי המדינה.

אבל גם ללא העבר המביך הזה, יש לדעת כי המודל הסוציאל-דמוקרטי הסקנדינבי אינו קיים יותר. נכון הדבר כי בשנות ה-70 ו ה-80 הכניסו ממשלות סקנדינביה את ידיהן עמוק מאוד לתוך כיסי אזרחיהן. ההוצאות של ממשלת שוודיה היוו 67% מהתל"ג ב-1993, ושיעור מס-ההכנסה הגיע עד ל-100% עבור העשירים ביותר. אלא שהתוצאות המאכזבות לא איחרו להגיע: שוודיה ירדה בסולם המדינות העשירות מהמקום הרביעי ב-1970 למקום ה-14 ב-1993. בשנת 1993, השוודי הממוצע היה עשיר פחות מאשר עמיתו הבריטי או האיטלקי.

בשל התוצאות המפוקפקות הללו, מצמצמת שוודיה את הוצאותיה מאז תחילת שנות ה-90 והופכת פחות ופחות "סוציאל-דמוקרטית". הוצאותיה הציבוריות קוצצו לשיעור של 49% מהתל"ג, ולידיעת הסוציאל-דמוקרטים הישראלים, מס החברות בשוודיה עומד על 22%, נמוך יותר מאשר בארה"ב.  בזכות הרפורמות הליברליות האלו, הכלכלה השוודית צמחה בממוצע של 2.7% לשנה בשנים 2010-1993.

שוודיה גם נותנת דוגמה למשמעת ברזל תקציבית, ממש לפי הספר הליברלי. היא הורידה את החוב שלה מ-70% מהתל"ג ב-1993 ל-37% ב-2010. באותה תקופה, שוודיה עברה מגירעון תקציבי של 11% מהתל"ג, לעודף תקציבי של 0.3% מהתל"ג. הממשלה גם התאימה את תנאי הזכאות לביטוח-לאומי כדי לקחת בחשבון את הזדקנות האוכלוסייה.

זאת ועוד, בשוודיה מכבדים את הסחר החופשי ולא משתמשים בכספי משלם המסים כדי להציל חברות כושלות, גם אם הן חברות מיתולוגיות. ממשלת שוודיה נתנה לחברת סאאב (Saab) לטבוע, ולא התנגדה למכירת וולוו (Volvo) לחברה סינית. בנוסף, שוודיה אימצה את מודל "שוברי החינוך" מבית-היוצר של מילטון פרידמן. היא מאפשרת לבתי-ספר פרטיים – המהווים היום שני-שליש מכלל בתי-הספר, להתחרות בבתי-ספר ממשלתיים, וההורים מחליטים לאן לשלוח את ילדיהם. לא רק בחינוך שוודיה מתקדמת: גם בבריאות מתקיימת במדינה תחרות בין חברות פרטיות כדי לספק שירותי בריאות ממשלתיים לאזרחים.

גם דנמרק התאימה את המודל הסוציאל-דמוקרטי למציאות של כלכלה גלובלית ושל אוכלוסייה מזדקנת. היא קידמה מיקור-חוץ והפרטה בבתי-חולים ממשלתיים. ב-2006 העלתה דנמרק את גיל הפרישה לפנסיה מ-65 ל-67. מעסיקים בדנמרק יכולים לפטר עובדים בקלות, כמו בארה"ב, והממשלה רק מספקת למפוטרים הטבות כדי לשלבם חזרה בשוק העבודה.

המדינה הסקנדינבית היחידה שממשיכה להתנהל כמו לא נלמדו בעולם לקחי הסוציאל-דמוקרטיה היא נורווגיה. אך היא יכולה להרשות לעצמה הוצאות אדירות שכאלה בזכות מקורות הנפט שלה. נורווגיה אינה חברה באיחוד האירופי משום שהיא לא רוצה, ובצדק, שהכנסות הנפט שלה יסבסדו את החקלאות הצרפתית ואת חברת איירבוס.

אם כן, באירופה הסוציאל-דמוקרטיה שייכת לעבר. אך השיח הציבורי בישראל מנותק מן המתרחש בעולם וגילה את הסוציאל-דמוקרטיה דווקא בזמן בו אירופה התייאשה ממנה. כפי שלמדה היבשת, הקדמה והשגשוג דורשים הון אנושי, יוזמה, מקסימום חירות לפרטים ומינימום מעורבות ממשלתית. במקום לחקות את החשיכה שפרשה הסוציאל-דמוקרטיה על אירופה, מוטב לעם היהודי בישראל להיות אור של חירות לגויים.

מצדיעים לאשת הברזל (מידה, 10 אפריל 2013)

העולם החופשי מבכה את פטירתה של המנהיגה שהובילה אותו באחת התקופות המאתגרות ביותר שלאחר מלחמת העולם השניה. מול ניצני הטוטליטריות שחדרו אל המערב, הזכירה תאצ'ר את היסודות הליברליים שעליהם מושתת הסדר המערבי. בימים בהם חלה שחיקה בלקחים אלו, מורשת תאצ'ר היא צוואה חיונית 

מרגרט תאצ'ר תיזכר כאחד הגיבורים של המאה ה-20. כמו וינסטון צ'רצ'יל ושארל דה-גול, היא הייתה אישיות יוצאת-דופן שהופיעה בהיסטוריה בתקופה יוצאת-דופן. כפי שצ'רצ'יל הציל את בריטניה ואת העולם החופשי מהיטלר, וכפי שדה-גול החזיר לצרפת את כבודה ואת עוצמתה, תאצ'ר חילצה את בריטניה משקיעתה הכלכלית והבינלאומית. אך הישגיה של תאצ'ר הדהדו הרבה מעבר לבריטניה עצמה: היא החזירה את הליברליזם ואת השמרנות למקום הראוי להם; אם הרעיון הליברלי נחשב שוב למוצלח, זה במידה רבה בזכותה.

בריטניה נתנה את הליברליזם לעולם. ג'ון לוק, אדם סמית ודייוויד ריקארדו, היו הוגים וכלכלנים ליברלים במובן זה שהם האמינו כי אין חופש פוליטי ללא חופש כלכלי, ושהחופש הכלכלי הוא מקור העושר ושוויון ההזדמנויות. אך בריטניה היא גם ארץ האמפיריות והשמרנות.  מול הרציונליזם של רנה דקארט, דייוויד יום הציג גישה ספקנית ואמפירית אשר מכירה בגבולות התבונה. כנגד הגישה המהפכנית של ז'אן ז'אק רוסו, טען אדמונד ברק שיש במסורת ובזהות הלאומית משהו אותנטי והכרחי לתפקוד החברה.

אלא שהמשבר הכלכלי של שנות ה-30' פגע באמינות המודל הליברלי, והפשיזם האירופי הוציא שם רע לשמרנות. מדינות מערב-אירופה, כולל בריטניה עצמה, בנו מחדש את כלכלתן אחרי מלחמת-העולם השנייה על-פי מודל ששילב סוציאליזם וקיינסיאניזם – תיאוריה שמטילה ספק בתפקוד השוק ומעניקה למדינה זכות להגביל את החופש הכלכלי של הפרט לטובת הרווחה הכלכלית של הכלל. בשיח הפוליטי האירופאי שלאחר מלחמת-העולם השנייה, המילה 'שמרן' הפכה למילת גנאי. אינטלקטואל לא היה יכול לקבל יחס חיובי מבלי להצהיר על עצמו כמרקסיסט, או לפחות כ'פרוגרסיבי'.

הגלגל שוב הסתובב בשנות ה-70'. המשבר הכלכלי ערער את המודל הסוציאל-דמוקרטי (קרי, הקיינסיאני). גם חשיפת הגולאג הסובייטי על-ידי אלכסנדר סולז'ניצין הביכה את השמאל האירופי. לפתע צצה הזדמנות לליברליזם ולשמרנות להציע אלטרנטיבה לפשיטת-הרגל של השמאל.

אך שיבתם של הליברליזם והשמרנות לא הייתה מובנת מאליה. בגרמניה, וילי ברנדט נקט במדיניות פייסנית כלפי בריה"מ (ה'אוסטפוליטיק'). בצרפת, הסוציאליסטים עלו לשלטון ב-1981 והקימו ממשלה יחד עם המפלגה הקומוניסטית.

העולם החופשי היה זקוק למנהיג שיוביל את השינוי המתבקש.  מרגרט תאצ'ר הייתה המנהיג הזה. האינטליגנציה האירופאית לא הייתה מוכנה להכיר בכישלונה, והשמאל האירופי לא היה מוכן לוותר על שלטונו. אך תאצ'ר הצליחה איפה שאחרים היו נכשלים, מכיוון שהיו לה בהירות מחשבתית, אומץ, ונחישות, ומכל אלו בשפע רב.

כשתאצ'ר נבחרה ב-1979, הכלכלה הבריטית הייתה בקריסה והעולם המערבי היה בנסיגה. בשנת 1979 בלבד ספג המערב שלוש תבוסות בינלאומיות: הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, המהפכה האסלאמית באיראן, וניצחון הסנדיניסטים (הפרו-סובייטים) בניקרגואה. ב-1981, דיכא  מנהיג פולין ירוזלסקי את תנועת 'סולידריות' האנטי-קומוניסטית.

אך דבר לא ייאש או עמד בדרכה של מרגרט תאצ'ר, מפני שהיו לה עקרונות ברורים, הן במדיניות כלכלית והן במדיניות חוץ. החירות הנחתה אותה.  חירות הפרט בכלכלה ובחברה, וחירות העולם החופשי מול איומי המשטרים הרודנים האיומים.

תפיסתה הכלכלית הושפעה בעיקר על ידי פרידריך פון האייק ומילטון פרידמן. האייק טען שהשתלטות המדינה על הכלכלה מובילה בסופו של דבר לשעבוד האזרח למדינה, ושהשוק החופשי יעיל יותר מכל תכנון כלכלי ריכוזי. פרידמן הראה שניסיונות המדינה להתערב בכוחות השוק כדי להשיג יותר שוויון פוגעים לא רק בצמיחה אלא גם בשוויון עצמו. תאצ'ר השתכנעה באמיתות הניתוח של האייק ופרידמן, ותרגמה את הרעיונות למדיניות.

התוצאות היו מרשימות. כשעלתה מרגרט תאצ'ר לשלטון, הכלכלה הבריטית הייתה משותקת, נאנקת תחת השליטה של איגודי העובדים. תאצ'ר הורידה את מס ההכנסה, צמצמה את הסבסוד הממשלתי לתעשיות מפסידות, הפריטה חברות ממשלתיות, והוציאה מידי איגודי העובדים את היכולת לשתק את המשק. תאצ'ר עודדה את משקי הבית להשקיע בחברות המופרטות, ויצרה בבריטניה קפיטליזם עממי. היא לא ויתרה לאיגוד עובדי הפחם בשביתה הארוכה של 1984-1985. היא ידעה שהיא צודקת, והייתה מוכנה ללכת עד הסוף. זה היה סוד כוחה.

תאצ'ר הוציאה את בריטניה ממעגל החובות, האבטלה, והצמיחה הנמוכה. הכלכלה הבריטית היא שוב, בזכותה, כלכלה צומחת ומשגשגת. לונדון היא שוב מרכז פיננסי בינלאומי. בריטניה הפכה כיום למקלט של אנשי עסקים צרפתיים שבורחים מכלכלה עם מסים חונקים, דיני עבודה בלתי-אפשריים, וצמיחה אפסית.

היום ברור כי תאצ'ר צדקה גם כשסירבה להצטרף למטבע האירופי האחיד, היורו. הפרויקט הפך לכישלון שבו המדינות מצליחות והממושמעות (בראש ובראשונה גרמניה) מממנות את הגירעונות של מדינות שחיות מעבר לאמצעיהן ושכלכלתן לא צומחות, בעיקר מכיוון שהן לא ביצעו – ולא מתכוונות לבצע – את הרפורמות ההכרחיות שתאצ'ר הובילה בבריטניה. האיחוד המוניטרי האירופי דומה היום לזוג שרוצה להתגרש, אך נמנע מלעשות זאת רק בגלל עלות הגירושין.

למדיניות הכלכלית של תאצ'ר הייתה השפעה מעבר לבריטניה. הליברליזציה הכלכלית במזרח-אירופה, בהודו ובדרום-אמריקה בשנות ה-80' וה-90', התבססה על משנתה הכלכלית. אפילו בישראל, התכנית של שנת 1985 לייצוב המשק הייתה תאצ'ריסטית לכל דבר – אם כי בישראל, למרבה האירוניה, מי שיישם אותה היה שמעון פרס, ראש ממשלה מטעם מפלגת העבודה.

מרגרט תאצ'ר גם הובילה מהפך במדיניות החוץ. דבקותה לחירות לא הייתה תיאורטית, והיא הייתה מוכנה להיאבק למענה. כשהכת הצבאית של ארגנטינה כבשה את איי פוקלנד ב-1982, הורתה תאצ'ר לצבא הבריטי לשחרר את האיים, בניגוד להמלצת בכירי הצבא והממשלה, ועל אף הלחצים של ארה"ב. היא הייתה נחושה ונכונה ללכת עד הסוף, גם נגד הזרם. בניגוד לציפיות, בריטניה ניצחה במלחמה, וכתוצאה מכך נפלה הכת הצבאית והדמוקרטיה חזרה לארגנטינה.

תאצ'ר יצאה למלחמה לא רק כדי להגן על הריבונות הבריטית בפוקלנד, אלא גם מכיוון שהאלטרנטיבה הייתה לנהל משא-ומתן עם מפרי חוק ולפייס רודן. כמו צ'רצ'יל בזמנו, היא ידעה שמי שבוחר בחרפה כדי למנוע מלחמה מקבל בסוף גם את החרפה וגם את המלחמה.

גברת הברזל גם הבהירה לבריה"מ שאין לה כל כוונה להתפשר עמה. יחד עם רונלד רייגן, היא התכוונה לנצח את הקומוניזם, לא להסתדר אתו. נחישותה מול הסובייטים, הקירבה שלה לרייגן, ויחסי האמון שפיתחה עם מיכאל גורבצ'וב, תרמו רבות לסיום המלחמה הקרה ולניצחון המערב. לא במקרה, מתנגדי הקומוניזם במזרח-אירופה ראו בה לא פחות מגיבור.

תאצ'ר הפגינה נחישות לא רק מול הקומוניזם ומול הפאשיזם הארגנטינאי, אלא גם מול הפאשיזם האסלאמי. היא שיתפה פעולה עם ארה"ב בהפצצת טריפולי ב-1986, ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם איראן ב-1989, ושכנעה את הנשיא בוש ב-1991 לצאת למלחמה נגד סדאם חוסיין. בוש התלבט מאוד, וללא הנחישות של תאצ'ר לא היה קם כוח צבאי בינלאומי כדי לשחרר את כווית. תאצ'ר לא ניהלה את מלחמת המפרץ עם בוש, מכיוון שהיא נאלצה להתפטר פחות מחודשיים לפני פרוץ המלחמה, אך כווית שוחררה, והעולם חופשי יותר בזכותה.

מרגרט תאצ'ר אפשרה לליברליזם ולשמרנות להוכיח את עצמם שוב. ירושתה הכרחית יותר מתמיד למדינת ישראל היום, שכן ישראל סובלת מבעיות שתאצ'ר ידעה לתקן: ריכוזיות כלכלית, דה-לגיטימציה של הרעיון הלאומי ושל המסורת, ובעיקר היעדר מנהיגות פוליטית בעלת חזון, אומץ ועקרונות.

מרגרט תאצ'ר הייתה אשת אמונה, עקרונות, ואומץ. היא ראתה בפוליטיקה שליחות למען עמה ולמען רעיונות שמצדיקים הקרבה אישית. היה לה האומץ להתעמת עם המנהיגות הצבועה של המפלגה השמרנית הבריטית, ובזכות עמידתה מול ראש מפלגתה, בשם עקרונותיה, היא נבחרה לרשות המפלגה נגד כל הסיכויים. אין ספק כי יש לפוליטיקאים בישראל הרבה מה ללמוד מהתנהלותה, אופיה, ומעשיה של מרגרט תאצ'ר.