בלוג

מתנגדי הגלובליזציה נוהגים לטעון שהיא מעניקה כוח בלתי מוגבל והרסני לתאגידים הבינלאומיים.  אולם מתברר שהגלובליזציה פוגעת דווקא ביכולתם של תאגידים אלו לפעול כרצונם, משום שהיא חושפת אותם לביקורת ציבורית גלובלית וויראלית.  אף תאגיד בינלאומי לא רוצה להיות מטרה של קמפיין של "שיימינג" בשל הפרת זכויות עובדים או בשל פגיעה באיכות הסביבה.  קמפיינים כאלו, בייחוד כאשר הם מובילים לחרם של חברה בשל התנהלותה הפסולה, פוגעים ברווחים.  ואף עסק לא רוצה להפסיד כסף.

תנועת ה BDS מנסה לנצל את רגישות התאגידים הבינלאומיים לכוח הרשתות החברתיות כדי לגרום להם לצמצם ואף להפסיק את פעילותם בישראל, תוך הפצת הנראטיב שפעילות בישראל מהווה שיתוף פעולה עם דיכוי ועם הפרת זכיות אדם.  היות ולא ניתן להחרים כלכלה חזקה, חדשנית, ועתירת ידע כמו כלכלת ישראל, תנועת החרם מצליחה יותר כאשר היא מתמקדת ב "לבייש" תאגידים על פעילותם ביהודה ושומרון.  כך החליטה חברת סודה סטרים להעביר את מפעלה ממשור אדומים שביהודה ושומרון ללהבים שבנגב.  וכך החליטה חברת אייר בי אנד בי להפסיק לפרסם דירות ישראליות ביהודה ושומרון.

תאגידים שנכנעים ללחץ התקשורתי של תנועת החרם עושים זאת בדרך כלל כדי לחתוך הפסדים וכדי לחסוך לעצמם כאב ראש.  לכן, על ישראל להוכיח לתאגידים אלו שכניעה לתנועת החרם תגרום להם הפסדים וכאבי ראש גדולים עוד יותר.  אסטרטגיה זו התחילה להניב פירות מול חברת אייר בי אנד ביי, אך הלחץ צריך להימשך כדי שהחברה תחזור לחלוטין מהחלטתה להיכנע לתנועת החרם.

השיקול של חברת אייר בי אנד בי, כמו של כל תאגיד בינלאומי, הנו כפול: תדמיתי וכלכלי.  מבחינת התדמית, מדינת ישראל ופעילים פרו-ישראלים ברשתות החברתיות פעלו נכון כאשר הם חשפו את הסטנדרט הכפול של אייר בי אנד בי.  יש הרי סכסוכים רבים בעולם ושטחים אחרים שהם כבושים או שנויים במחלוקת.  מדוע, אם כן, חברת אייר בי אנד בי לא הסירה מן האתר שלה פרסום של דירות בצפון קפריסין (הכבושה על ידי טורקיה מאז 1974) או במערב סהרה (הכבושה על ידי מרוקו מאז 1975)?  אייר בי אנד בי לא ידעה לספק תשובה משכנעת לשאלה זו.  מותר לכל חברה שלא לפעול בשטחים כבושים או שנויים במחלוקת מסביב לעולם, אך כאשר היא מיישמת עקרון זה רק במקרה אחד אך מתעלמת מכל המקרים האחרים, הרי שמדובר בהפליה ובסטנדרט כפול שחשיפתם פוגעת אף היא באמינות ובתדמית.

אך השיקול המכריע הוא השיקול הכלכלי, ובעניין זה על ישראל להגביר את הלחץ על חברת אייר בי אנד בי עד להנפקה שלה בבורסה, המתוכננת ביוני 2019.  בתקופה שלפני ההנפקה, אייר בי אנד בי תהיה רגישה במיוחד למצבה הכספי והמשפטי.  כבר הוגשו תביעות רבות בארה"ב נגד אייר בי אנד בי בגין הפרת חוקים האוסרים על חרם כלשהו של ישראל, חוקים שנחקקו ב 26 במדינות בארה"ב.  במדינת אילינוי, למשל, הוגשה תביעה כדי למנוע מקרנות פנסיה מלהשקיע באייר בי אנד בי לאחר הנפקתה בבורסה.  דווקא משום שאייר בי אנד בי נבהלה בתביעות מסוג זה, היא פרסמה הודעה מעורפלת על מדיניותה לגבי יהודה ושומרון, והיא שלחה את סגן הנשיא שלה לישראל כדי להיפגש עם שר התיירות ועם ראש מועצת שומרון.

עד להנפקת החברה, המתוכננת כאמור ביוני 2019, יש להגביר דווקא את הלחץ עליה תוך ריבוי תביעות בארה"ב למניעת השקעות באייר בי אנד בי, ולהמשיך לדרוש בפומבי מהחברה הסבר על אי יישום מדיניותה בצפון קפריסין ובמערב סהרה.  כדי לנצח את תנועת ה BDS, על ישראל להוכיח לתאגידים הבינלאומיים שיש יותר עלות מאשר תועלת בכניעה לתנועת החרם.  ולא תהיה הוכחה טובה יותר מאשר החלטת אייר בי אנד בי לחזור במדיניותה לגבי יהודה ושומרון.

ההכרזה בנובמבר 2018 על הסכמתן של ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה לבנות צינור גז טבעי (הארוך ביותר בעולם) משדות הגז שמול חופי ישראל עד אירופה, מצביעה בבירור על כך שישראל בחרה באופציה היוונית על פני האופציה הטורקית. בעבר שקלה ישראל הקמת צינור גז טבעי לאירופה דרך טורקיה, אך הרעיון ננטש לטובת האופציה היוונית. צינור גז טבעי דרך טורקיה היה יכול להיות זול יותר יותר מבחינה כלכלית, אך חדל להיות בר-ביצוע מבחינה פוליטית, עקב מדיניותה העוינת של טורקיה כלפי ישראל, קפריסין ויוון.

הגז הטבעי הפך את יוון מיריבה לבעלת ברית של ישראל, בדיוק כשהיחסים בין ישראל ובין טורקיה החלו להתדרדר. ישראל גילתה את שדה הגז העצום 'לוויתן' ב-2009, זמן קצר לפני תקרית ספינת ה'מרמרה' ב-2010, שתרמה לקרע בינה לבין טורקיה. ב-2010 הפך בנימין נתניהו לראש הממשלה הישראלי הראשון שביקר ביוון, וחילות האוויר של ישראל ושל יוון החלו לראשונה באימונים צבאיים משותפים. בספטמבר 2011 חתמו ישראל ויוון על הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני. ישראל משתמשת כיום במרחב האווירי של יוון לצרכי אימונים.

טורקיה מתנגדת לשותפות שבין ישראל לקפריסין בנושא הגז הטבעי, אך לא הצליחה למנוע אותה. ב-2014, למשל, חדרה טורקיה למים הטריטוריאליים של קפריסין כדי לנסות ולמנוע ממנה לנצל את הגז הטבעי שלה.  מייבאת את מרבית הגז הטבעי שהיא צורכת, והיא תלויה מאוד במקורות הגז של רוסיה. טורקיה מייבאת 99% מהגז הטבעי שלה ו-60% מגיעים מרוסיה.  הגז הטבעי חשוב מאוד לכלכלת טורקיה, משום שהוא מייצר כמחצית מהחשמל של המדינה. טורקיה רואה בישראל ספקית פוטנציאלית של גז טבעי, אך היחסים בין שתי המדינות התדרדרו, ולכן לא סביר שהן תחבוֹרנה יחד בנושא הגז הטבעי. ישראל וטורקיה דנו בהסכם לאספקת גז טבעי בעבר, אולם השיחות לא התקדמו עד כה עקב המתחים הפוליטיים בין שתי המדינות.

פרויקט הגז הטבעי שהוסכם בין ישראל, יוון וקפריסין  פוגע בשאיפת טורקיה לגוון את מקורות הייבוא שלה.

ישראל, יוון וקפריסין מפיקות תועלת מהשותפות בנושא הגז הטבעי. ישראל רוכשת מינוף חזק יותר וערך אסטרטגי גבוה יותר מול האיחוד האירופי; יוון רוכשת מעמד של מרכז להפצת אנרגיה; וקפריסין זוכה בחשיבות אזורית ובינלאומית. ישראל, יוון וקפריסין מגבירות גם את שיתוף הפעולה הצבאי ביניהן. השותפות החדשה בנושא הגז הטבעי במזרח הים התיכון עשויה לשחק תפקיד חשוב במאמציה של אירופה לגוון את מקורות הגז הטבעי שלה ולצמצם את תלותה ברוסיה.

שותפותה של יוון עם קפריסין וישראל מחזקת את מעמדה כמרכז להפצת אנרגיה, מעמד שהחלה לרכוש ב-2013 עם ההחלטה על בנייתו של הצינור הטראנס-אדריאטי (TAP), שאמור להוביל אספקת גז מאזרבייג'ן לאיחוד האירופי דרך טורקיה, יוון, אלבניה ואיטליה. ליוון יש גם פוטנציאל להפוך ליצואנית של גז טבעי בזכות עצמה: מחקרים שנערכו על ידי 'החברה הנורבגית לשירותי נפט גיאולוגיים' (PGS) ב-2012 וב-2013 מצביעים על קיומם האפשרי של מאגרי נפט וגז ביוון (מדרום לאי כרתים).

שחקנית מרכזית נוספת בנושא הגז הטבעי באזורנו היא מצרים, שגם לה עתודות גז טבעי גדולות. שדה הגז שלה 'זוהר', שהתגלה ב-2015 מול חופה הצפוני, הוא הגדול ביותר בים התיכון (כמעט כפול בגודלו משדה הגז הישראלי 'לויתן'). אולם מכיוון שאוכלוסייתה של מצרים מונה 95 מיליון נפש ושיעור צמיחתה גבוה, מצרים זקוקה לגז הטבעי שלה כדי לספק את צרכי תושביה. למעשה, ייתכן שהיא אף תצטרך לייבא גז טבעי לשם כך גם לאחר ששדה הגז 'זוהר' ייכנס לפעולה. בכך תוכל ישראל לסייע באמצעות יצוא הגז הטבעי שלה. זה משתלם עבור ישראל לפתח שותפות אנרגיה עם מצרים, מאחר ולמצרים יש שני מסופים לניזול גז טבעי (שלישראל אין), שבאמצעותם תוכל ישראל לייצא גז טבעי נוזלי לאירופה ולאסיה. שותפות בין ישראל למצרים לא הייתה אפשרית כשמצרים נשלטה בידי האחים המוסלמים בין 2012 ל-2013, אך היא אופציה ריאלית תחת הנשיא א-סיסי.

השותפות המתפתחת במזרח הים התיכון בנושא הגז הטבעי היא מהפכנית. מבחינה היסטורית, האנרגיה הייתה תמיד עקב אכילס במדיניות החוץ של ישראל. כיום היא מהווה נכס, הודות לירידת ערכו של "נשק הנפט" ולעליית חשיבותו של הגז הטבעי בשוק האנרגיה העולמי. בזכות הצינור החדש, ישראל תהפוך בסופו של דבר ליצואנית גז טבעי לאירופה, ללא תלות בטורקיה. שינוי טקטוני זה יעניק לישראל מינוף מוגבר ביחסיה עם האיחוד האירופי.

הפולמוס המתוקשר סביב סוגיית הליכודניקים החדשים חשף לציבור הרחב את הבעייתיות של שיטת הפריימריז, אך השאיר פתוחה את שאלת החלופה הראויה.  ובכן, החלופה הראויה קיימת והיא אומצה בהצלחה על ידי 37 מדינות.  הגיע הזמן שישראל תהיה המדינה ה 38 ברשימה זו.

על פניו, פריימריז הן דרך דמוקרטית לבחור את מועמדי המפלגות לכנסת.  בפועל, הן בחירות פיקטיביות ומושחתות.  פיקטיביות, משום שהמועמדים לא נבחרים לפי תכניותיהם, הישגיהם ואישיותם אלא לפי עסקאות שנרקמות בין קבוצות התפקדות מאורגנות.  מושחתות, משום שהמועמדים נאלצים ליישר קו (לרוב בחוסר תום לב) עם דרישותיהן וציפיותיהן של הקבוצות המאורגנות, ומשום שלעתים מועמדים רוכשים קולות מעסקנים מפלגתיים.  לראשי ההתפקדויות המאורגנות אין אשליות לגבי אמינות המועמדים שנשבעים להם אמונים.  אך מבחינתם העיקר שהח"כים יצייתו.  ניתן להבין את השיקול התועלתני הזה, אך השלכתו היא תגמול האופורטוניזם והרמאות.

שיטת הפריימריז מתמרצת ניצול של פטנט שזוהה בקלות ע"י המוח היהודי: לפקוד אלפי אנשים על בסיס של אג'נדה משותפת  כדי לכופף את המועמדים והח"כים לאג'נדה זו.  בליכוד, למשל, קבוצות מאורגנות כוללות בין השאר את תושבי יהודה ושומרון; את וועדי העובדים של התעשייה האווירית, של רשות שדות התעופה, ושל אגד; ואפילו קבוצה של קבליסטים.  היועץ המשפטי של הליכוד, עו"ד אבי הלוי, כינה את התפקדות הליכודניקים החדשים "מניפולטיבית."  אך מה הופך את התפקדות זו ליותר מניפולטיבית מאשר התפקדויות אחרות שבאו אף הן למשוך את הליכוד לכיוונם?

מתנגדי הליכודניקים החדשים טוענים שהם אנשי שמאל מתחזים ושאינם באמת מזדהים עם חוקת הליכוד.  אינני יודע אם טענה זו נכונה.  אך מה עם הסתירה בין האג'נדה הסוציאליסטית של מתפקדי וועדי העובדים לבין התפיסה הכלכלית הליברלית של הליכוד? (סעיף 1.ז של חוקת המפלגה).  מתפקדי יו"ש טוענים שהם שומרי הסף של סעיף 1.ב של חוקת הליכוד (יישוב כל חלקי הארץ), אך אפשר גם לטעון שמדיניותם סותרת את סעיף 1.ה של החוקה (עליונות החוק ושוויון זכויות לכל).  ואם תמיכה בפתרון שתי מדינות היא חתרנות, מדוע לא נפסלה חברותו של רה"מ לאחר נאום בר-אילן?  הנקודה היא שאם מתחילים לפסול מתפקדים בטענה שהם חתרנים, ועוד על בסיס של חוקה שנתונה לפרשנות, הרי שאף אחד לא חסין.

הבעיה היא לא הליכודניקים החדשים אלא שיטת הפריימריז, שאותה צריך ואפשר לנטרל.

כמו ברוב הדמוקרטיות בעולם (65%), שיטת הבחירות בישראל היא רשימתית-יחסית (המושבים בפרלמנט מחולקים בין הרשימות באופן יחסי למספר הקולות שהן קבלו ביום הבחירות).  אולם בניגוד לרוב דמוקרטיות אלו, ישראל חוסמת את הרשימות המתמודדות מדין הבוחר.  מתוך 44 הדמוקרטיות הנוהגות בשיטה הרישמתית-יחסית, 37 (דהיינו 84%) מאשפרות לבוחר לדרג את המועמדים ברשימה שעבורה הוא מצביע.  ישראל שייכת למיעוט של מדינות דמוקרטיות (16%) שבהן הרשימות הן "סגורות."

בשיטת הרשימות הפתוחות, לעומת זאת, הבוחר מקבל דף עם שם המפלגה ורשימת מועמדיה.  הוא בוחר לא רק במפלגה אלא גם במועמדים.  יש וריאציות לשיטה זו (מספר המועמדים שניתן לסמן משתנה ממדינה למדינה, והסימון יכול להיות בגדר של זכות או של חובה).  מיקום המועמדים ברשימה נקבע על ידי הבוחר עצמו, אשר יכול לסמן מתמודדים אך ורק ברשימה שעבורה הוא מצביע.  בחירת המועמדים בשיטה הרשימות הפתוחות היא יותר עניינית ופחות נתונה למניפולציות מאשר בשיטת הפריימריז.  המועמדים נידונים על ידי הבוחר עצמו ולא על ידי קבוצות אינטרס וקבלני קולות.  המפלגות מרכיבות את רשימתן כרצונן (מינוי אישי של יו"ר המפלגה, ועדה מסדרת, מועצת חכמים, מרכז המפלגה, או פריימריז), אך הרשימות מוגשות לבוחר ולא נכפות עליו, ויש לו את המילה האחרונה לגבי הרכב הרשימה.

שינוי כזה מחייב חקיקה, והסיכויים לגייס עבורה רוב עשויים להיות גבוהים יותר אם השיטה תהיה אופציונאלית (כלומר, אם המפלגות תהיינה רשאיות אך לא חייבות לאמץ את השיטה).  למפלגות יהיה תמריץ לפתוח את רשימותיהן, משום שבוחר שמתלבט בין שתי מפלגות דומות יעדיף את רשימה המאפשרת לו להשפיע על הרכבה.  גם למפלגות פרסונליות יהיה תמריץ לפתוח את רשימותיהן על מנת להדוף את תדמיתן הלא דמוקרטית מבלי לאמץ את שיטת הפריימריז המקלקלת.

אי אשפר לבוא בטענות לליכודניקים החדשים על כך שגם הם עלו למרגש אחרי שהבינו את כללי המשחק.  לזכותם ייאמר שהם יצרו דיון ציבורי על הצורך לתקן את שיטת הבחירות.  בפתיחת הקמפיין של הליכוד בבחירות של 2015, התחייב רה"מ "לשנות את השיטה" תוך 100 יום מתחילת כהונת ממשלתו הנוכחית.  עדיין לא מאוחר מדי לקיים את הבטחה זו.  הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לרפורמה שעשויה לשפר את רמת נבחרי הציבור ולצור זיקה בינם לבין בוחריהם.

השמאל הצרפתי הוכה בימים אלה בתדהמה: מהדי מקלט, בלוגר מוסלמי בן 24 שאותרג וטופח על ידי התקשורת, התגלה לאחרונה כאנטישמי, הומופוב ושונא נשים. כבר בהיותו תלמיד תיכון החל מקלט בכתיבת בלוג על חיי המהגרים בפרברי צרפת. הוא משך את תשומת לבם של כמה עיתונאים, והפך במהרה לכוכב תקשורתי ולנער הפוסטר של האסלאם המתון ושל הרב־תרבותיות המוצלחת. עד שבשבועות האחרונים נחשפו ציוצים שכתב בטוויטר תחת שם בדוי בשנים 2015-2011.

תוכן הציוצים שנחשפו מצמרר. "תחזירו לנו את היטלר, שישלים את המלאכה", כתב מקלט על היהודים. על עיתונאי 'שרלי הבדו': "הם צריכים למות". על בן־לאדן: "אני מתגעגע אליו". על מוחמד מראח, הרוצח מטולוז: "יש בו יופי מרגש". על "הלבנים": "תמותו כמה שיותר מהר". על מרין לה־פן: "נשחט אותך על פי המסורת המוסלמית".

העיתונאים שטיפחו את מקלט נתונים במבוכה, אך לא כולם התנערו ממנו; חלקם אף יצאו להגנתו. פסקל קלארק, שאירחה במשך שנים את מקלט בתכנית הרדיו שלה, גיבתה אותו ושיבחה את "חוכמתו ואת אנושיותו". העיתונאי הוותיק קלוד אסקולוביץ' ביקש שלא להתייחס ברצינות לציוצים הנחשפים: "אלה סתם בדיחות גרועות של נער מתבגר". מגיש הרדיו קסאביה דה לה־פורט האשים את עצמו ואת שומעיו בבורות ובקטנוניות: "חייב להיות אצל מהדי מקלט משהו מורכב מדי עבורנו". אתר 'מדיאפרט' ועיתון 'ליברסיון' לא רק מגנים על מקלט, אלא תוקפים את קטגוריו. לטענתם, מקלט הוא בעצם קורבן של שונאי מהגרים, שהלכו לחטט בחשבון הטוויטר האנונימי שלו כדי להסית נגד מוסלמים.

"פרשת מקלט" היא לא רק דוגמה נוספת לפשיטת הרגל המוסרית של השמאל הצרפתי. היא גם חשפה את סירובו של אותו שמאל להכיר בעובדה שיש דבר כזה אנטישמיות מוסלמית. הפילוסוף הצרפתי פסקל ברוקנר כינה את פרשת מקלט "הטיטניק של השמאל העירוני". כפי שברוקנר מסביר, השמאל הצרפתי אינו מסוגל להשתחרר מן האקסיומה שלפיה כל מי שחי פעם תחת שלטון קולוניאלי הוא חף מפשע בהגדרה, וכי הוא פשוט לא יכול להיות גזען, אנטישמי או מדכא. השמאל הצרפתי, מוסיף ברוקנר, העניק לאסלאם סטטוס מיוחד: זוהי הדת היחידה במדינה שמוגנת מפני ביקורת ולעג.

מקרון הוא האתרוג של התקשורת הצרפתית. הוא מקבל צ'ק פתוח, אף שהתמודדותו היא הונאת פונזי פוליטית. הוא איש ממסד ואליטה (בוגר 'ליגת הקיסוס' ובכיר בבנק רוטשילד לשעבר), שמציג עצמו כאנטי־ממסדי. הוא היה שר בכיר בממשלה, שהיום הוא תוקף אותה כגרועה. הוא לא טרח לכתוב מצע ("לא צריך"). אפילו בשמועות העסיסיות על חייו הפרטיים התקשורת לא נוגעת. במלים אחרות, התקשורת הצרפתית שחיסלה את פיון מאתרגת את מקרון.

אך האסטרטגיה הזו, שמטרתה לחסום את הימין הקלאסי מבלי להסתכן בניצחונה של לה־פן, עלולה להביא לתוצאות הפוכות. בסקר האחרון של העיתון 'לה פיגרו' מקבלת לה־פן 45% מול פיון בסיבוב השני, ו־42% מול מקרון. כיוון שאותם סקרים "חזו" את כישלונם של תומכי ה'ברקזיט' ושל דונלד טראמפ, ברור שאין להוציא מכלל אפשרות את ניצחונה של לה פן. אם מנהיגת 'החזית הלואמית' תהיה נשיאת צרפת, היא תוכל להודות לתקשורת שחיסלה מועמד רציני וטיפחה שרלטן. אך אל תצפו מהשמאל הצרפתי להתנצל אם הדבר יקרה. אדרבה, תהיה לו עוד סיבה לסנגר על מהדי מקלט.

בשנים האחרונות תופס נושא שינוי שיטת הממשל מקום מרכזי בדיון הציבורי. פוליטיקאים, חוקרים ועיתונאים עוסקים רבות בחוליי ה"שיטה", ומציעים מגוון רחב של שינויים אפשריים. אין להכחיש: ישנן בעיות בשיטה הנהוגה בישראל, אך חשוב להבין מהן בדיוק הבעיות, אילו פתרונות יכולים להועיל, ובעיקר מה לא נכון לעשות. כפי שנראה להלן, ישראל למודת ניסיון בשינויים שונים של המערכת, אך רבים מהם לא עלו יפה וגרמו רק נזק. ראוי לבחון זאת בזהירות לפני שמציעים שינויים ורפורמות נוספות.

לפי טענה רווחת, שיטת הבחירות הנהוגה בישראל גורמת לאי־יציבות שלטונית. על פניו, העובדות מצדיקות את הטענה הזו, שכן ב־66 השנים האחרונות (בין 1949 ל־2015) כיהנו 33 ממשלות במדינת ישראל. תוחלת חיים של שנתיים בממוצע לממשלה מצביעה לכאורה על חוסר יציבות. אלא שמדובר באשליה אופטית. אותה תוחלת חיים ממוצעת של שנתיים איננה פועל יוצא של שיטת הבחירות דווקא. פעם אחת בלבד בתולדות המדינה, בשנת 1990, נפלה ממשלה בגלל הצבעת אי־אמון בכנסת. כמו כן, מאז קום המדינה התקיימו 19 כנסות, כך שתוחלת החיים הממוצעת של כל כנסת הייתה של שלוש שנים וחצי (קצת פחות מארבע השנים המוקצבות לכל כנסת בחוק).

תוחלת החיים הקצרה יחסית של ממשלות ישראל איננה נובעת מהפלת ממשלות על ידי הכנסת או מבחירות מוקדמות. בלא מעט מקרים, קיצור ימי הממשלות נבע מנסיבות חריגות שאינן קשורות לשיטת הבחירות. תשעה ממשלות לא השלימו את כהונתן בשל התפטרות ראש הממשלה (ב-ֽ1950,1952, 1954, 1955, 1958, 1963, 1964, 1974, ו־1983). ראש ממשלה אחד מת במהלך כהונתו (לוי אשכול ב־1969), וראש ממשלה אחר נרצח (יצחק רבין ב־1995). בשנים 1988-1984 התקיימו שתי ממשלות משום שכך נקבע בהסכם הרוטציה בין הליכוד למערך. ב־2001 הוקמה ממשלה חדשה לאחר שראש הממשלה אהוד ברק החליט לערוך בחירות מוקדמות לראשות הממשלה.

מדינת ישראל איננה סובלת אפוא מתופעה של בחירות תכופות, וגם לא מהפלה סדרתית של ממשלות על ידי הפרלמנט (תופעה שאפיינה את הרפובליקה השלישית והרפובליקה הרביעית בצרפת, וכן את איטליה עד שנת 1994). ובכל זאת, מה שמכונה 'התרגיל המסריח' של 1990, אותו ניסיון כושל של שמעון פרס להרכיב קואליציה צרה עם המפלגות החרדיות, המחיש את כוח הסחיטה של המפלגות החרדיות וגרם ללחץ ציבורי "לשנות את שיטת הממשל".

ב־1992 נחקק חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה, במטרה להוציא מידי המפלגות את היכולת לקבוע את זהותו של ראש הממשלה. לרפורמה משונה זו לא היה אח ורע במשטרים פרלמנטריים אחרים: במשטר פרלמנטרי הממשלה והעומד בראשה מקבלים את סמכותם מן הפרלמנט; במשטר נשיאותי, לעומת זאת, הממשלה ממונה על ידי נשיא הנבחר בבחירות ישירות. הרפורמה של 1992 יצרה מערכת היברידית שביטלה את התמריץ להצביע לאחת משתי המפלגות הגדולות כדי לקבוע את זהותו של ראש הממשלה. לכן, הרפורמה צמצמה את כוחן של הליכוד והעבודה ופיצלה עוד יותר את המפה הפוליטית (חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה בוטל ב־2001).

"חוק הבחירה הישירה" לא היה השינוי היחיד שיצר תוצאה הפוכה מן המצופה. כוח הסחיטה, לכאורה, של המפלגות הקטנות והבינוניות הוליד את הרעיון לדחוק אותן מן הכנסת באמצעות העלאת אחוז החסימה. אחוז החסימה – שעמד על 0.83% בלבד בכנסת הראשונה – הועלה מ־1% ל־1.5% ב־1992, ושוב ב־2003 ל־2% וב־2014 ל־3.25%. אלא שגם התאוריה וגם הפרקטיקה מוכיחות כי אחוז חסימה גבוה פוגע דווקא במשילות ובהרכבת קואליציות. ככל שמספר המפלגות הקטנות רב יותר, כך נהנה ראש הממשלה המיועד מיותר אופציות קואליציוניות, ולרשות ראש הממשלה המכהן עומדות יותר חלופות מול איומים וסחיטה של שותפיו. ואכן, לאחר הבחירות של 2015 – שאחוז החסימה בהן עמד על 3.25% – נאלץ ראש הממשלה להיכנע לתכתיב "הרגע האחרון" של מפלגת הבית היהודי, בהיעדר מפלגות קטנות וחלופות קואליציוניות.

אחוז חסימה גבוה עלול גם למנוע הקמת קואליציות טבעיות. בגרמניה, אחוז חסימה של 5% לבית התחתון השאיר בחוץ את המפלגה הליברלית בבחירות של 2013, מה שאילץ את הקנצלרית אנגלה מרקל להקים קואליציה בלתי הגיונית עם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית במקום עם שותפתה הטבעית. גרמניה איננה סובלת עוד מחוסר יציבות ממשלתית (כמו בתקופת רפובליקת ויימאר) לא בגלל אחוז חסימה של 5%, אלא, בין השאר, משום שב־1949 אומצה שיטת "אי־אמון קונסטרוקטיבי" (הבית התחתון יכול להפיל ממשלה בהצבעת אי־אמון רק אם הוא מציג ממשלה חלופית הנתמכת על ידי רוב פרלמנטרי). ישראל אימצה אף היא את שיטת "אי־האימון הקונסטרוקטיבי" ב־2014. זו הייתה הרפורמה המועילה היחידה של "שיטת הממשל" בישראל. אך ישראל זקוקה לרפורמה נוספת.

אחד החסרונות של שיטת הבחירות בישראל הוא שאין בה קשר ואחריותיות בין הבוחר לנבחר. במפלגות הפרסונליות, חברי הכנסת חייבים דין וחשבון אך ורק ליו"ר המפלגה. במפלגות שבהן מתקיימים פריימריז, חברי הכנסת חייבים דין וחשבון לקבלני קולות ולקבוצות אינטרסים מאורגנות. הרשימות לכנסת נכפות על הבוחר מבלי שהוא יוכל לתגמל או להעניש את נבחריו.

לכאורה, אחד הפתרונות יכול להיות מעבר לשיטת בחירות אזורית, בה כל מחוז בוחר את נציגיו בפרלמנט. על פניו, שיטה זו יוצרת קשר ישיר ואחריותיות בין הנבחר לבין הבוחר, שכן הבוחר יכול לפנות באופן ישיר לנציג המחוזי שלו בפרלמנט ואף להצביע למתחריו אם אינו שבע רצון מתפקודו. אך בפועל גם שיטה זו לא מצליחה להגשים את המטרה. רק מיעוט קטן של בוחרים – פחות מ־10% לפי רוב המחקרים – מוכנים לחצות קווים פוליטיים ולהצביע למועמד ממפלגה יריבה. זאת, משום שבחירות רובניות אזוריות הן בחירות גם למועמד הספציפי אך גם למפלגה וראשות המדינה. רוב הבוחרים אינם מוכנים להסתכן בניצחון המפלגה היריבה ובהקמת ממשלה המנוגדת להשקפתם, רק כדי להביע את אכזבתם מנציג מחוזם בפרלמנט. בכל מקרה, מעבר לבחירות רובניות אזוריות איננו ריאלי בישראל בשל התנגדותן של המפלגות הקטנות והבינוניות, ובגלל האתגר העצום של עיצוב מחוזות בחירה במציאות הגאוגרפית והדמוגרפית של ישראל.

דרך אחרת, ומועילה, ליצור קשר ואחריותיות בין בוחר לנבחר היא לאפשר לבוחר להשפיע על הרכב הרשימה שעבורה הוא מצביע ביום הבחירות. על פי הצעה זו, ביום הבחירות יוכל הבוחר לסמן את המועמדים שהוא מעוניין בהם ברשימת המפלגה שעבורה הוא מצביע. שיטה זו, הנהוגה בגרסות שונות בכמעט עשרים דמוקרטיות יציבות, משחררת במידה רבה את המועמדים מהשחיתות והכניעות המאפיינות את הפריימריז. רשימה פתוחה לשיפוט הבוחר מאפשרת דירוג של נבחרי הציבור על פי הישגיהם. שיטה זו מעניקה אמנם יתרון לאנשים מפורסמים, אך בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות היכולת להגיע לציבורים רחבים קלה וזולה יותר מאי־פעם.

רפורמה כזו תדרוש חקיקה, ויהיה אפשר לגייס רוב בעבורה רק אם שיטת הרשימות הפתוחות תהיה אופציונלית. כלומר, רק אם המפלגות לא יהיו חייבות לאמץ אותה. ייתכן שגם אם השיטה תהיה אופציונלית יהיה תמריץ למפלגות לאמצן, משום שסביר להניח כי הבוחר יעדיף להצביע למפלגה המאפשרת לו להשפיע על הרכב רשימתה לכנסת. אפשרי גם שאם המפלגות הגדולות תאמצנה את השיטה הזו, מספר המנדטים שלהן יגדל. אם בנוסף לכך יופחת אחוז החסימה, יגדלו הסיכויים להרכיב קואליציות בעלות חלופות סביב מפלגה גדולה.

אמנם "מאה הימים" שבהם התחייבה הממשלה הנוכחית הייתה "לשנות את שיטת הממשל" חלפו מזמן, אך עדיין לא מאוחר ללמוד מטעויות העבר ומהנעשה במדינות אחרות, ולבצע רפורמה צנועה אך מועילה שתיצור קשר ואחריותיות בין הבוחר לנבחר, ושעשויה לצמצם את כוח הסחיטה של המפלגות הבינוניות.