בלוג

למרות ידידותו העמוקה עם טרוריסטים כמו יאסר ערפאת, מועמר קדאפי ופידל קסטרו, נלסון מנדלה ייזכר – ובצדק – כאחד המנהיגים הגדולים של המאה ה-20 • היכולת לסלוח ולהכיל את הניגודים הרבים שבארצו, התעוזה לשתף את הלבנים בשיקום המדינה, ומעל לכל – היותו ליברל ודמוקרט אמיתי, הופכים את מנדלה לאחת מדמויות המופת של ימינו

זכור לי עדיין היום שבו נלסון מנדלה שוחרר מהכלא. הייתי תלמיד בתיכון, וראיתי בו גיבור ששילם מחיר אישי על מאבק צודק. עם הזמן, וככל שלמדתי יותר אודות מעשיו, דעתי עליו נעשתה פחות חד-ממדית.

ההישג הדגול של מנדלה, בעיניי, הוא לא סוף שלטון האפרטהייד. שלטון זה נדון ממילא לקריסה בגלל סוף המלחמה הקרה. ארה"ב ובריטניה שמרו על הממשלה הלבנה בפרטוריה כדי שברית-המועצות לא תשתלט על מדינה בעלת משאבים טבעיים אדירים, מקורות אורניום, וטכנולוגיה גרעינית. אם השלטון הסובייטי היה מחזיק מעמד עוד עשר שנים, מנדלה היה יושב בכלא עוד עשר שנים. המערב הפגין צביעות (או ריאליזם?) כלפי שלטון האפרטהייד, כאשר הוא גינה אותו בפומבי אך שמר עליו בכל כוחו כדי שברית-המועצות לא תקטוף את דרום אפריקה. רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר נטשו את פרדריק דה-קלרק רק מהרגע שניצחונם מול ברית-המועצות היה מובטח.

אין הדברים באים לגרוע מתרומת המאבק של מנדלה לסיום האפרטהייד, אך בשורה התחתונה הוא לא היה משתחרר מהכלא אלמלא נרגעו חששות המערב מפני השתלטות סובייטית.

לעומת זאת, ההישג הדגול של מנדלה היה המעבר השלטוני המוצלח למשטר דמוקרטי ליברלי: ללא שפיכות דמים, ללא נקמות, ללא הברחת הלבנים וללא הפיכתה של דרום-אפריקה למדינה כושלת.

מנדלה לא היה נקמן והוא היה בעל אופי אציל. הוא ידע לסלוח כשצריך, והעדיף להיות חכם במקום להיות צודק. לאחר שנבחר לנשיאות, הוא כיבד בפומבי את זכרם של הבורים (מייסדי שלטון האפרטהייד) שנפלו במלחמתם מול הבריטים, ואף הגדיר את דניאל טרון, לוחם גרילה בורי, "לוחם חירות" של דרום אפריקה. הוא לבש חולצה מקבוצת הרוגבי 'ספרינבוק', שסימלה את ההפליה נגד שחורים בנבחרות הספורט בתקופת האפרטהייד, והוא אף הגיע לביקור תנחומים אצל אלמנתו של הנריק ורוורד, אחד האדריכלים של שלטון האפרטהייד.

בניגוד למנהיגים אפריקנים אחרים, כמו רוברט מוגבה ברודזיה (זימבבווה) השכנה, הוא לא נקם בלבנים ולא הבריח אותם. הוא לא ערך משפט פומבי של פשעי האפרטהייד, אלא בחר בוועדה לאומית לאמת ולפיוס. מהלך נבון זה היה קריטי כדי למנוע קרע ושפיכות דמים, וכדי להבטיח את עתידה של דרום-אפריקה. אמנם, לא כל הלבנים נשארו, אך בניגוד למה שארע למשל באלג'יריה בשנת 1962, הם לא ברחו בהמוניהם.

על-אף שכנער היה מנדלה מרקסיסט – דבר כמעט בלתי-נמנע עבור אפריקני מדוכא בשנות ה-50 – הוא לא היה קומוניסט. עם הזמן הוא התבגר, והנאמנות שלו לדמוקרטיה הייתה אותנטית. כאמור, הוא לא היה יוצא מן הכלא לולא הקריסה של ברית-המועצות, אך גם אם הוא היה נבחר לנשיאות דרום-אפריקה בתחילת שנות ה-80, ספק אם הוא היה הופך את דרום אפריקה למדינה פרו-סובייטית.

עם העברת השלטון לידיהם, דרשו רבים ב-ANC (הקונגרס האפריקני הלאומי) את הלאמת כל המכרות והשתלטות כוחנית על נכסי הלבנים, אך מנדלה סירב. כנגד זאת, הוא החליט לשמור על הרכוש הפרטי, על הפרדת הרשויות, ועל "השלטון הבורגני". מנדלה לא נכנע משום שהוא היה דמוקרט ומשום שהוא הבין שלדרום-אפריקה לא יהיה עתיד אם היא תלך בדרך של אלג'יריה או של זימבבווה.

לגבי ישראל והיהודים, מנדלה מעולם לא נגרר לאנטי-ציונות, ובוודאי לא לאנטישמיות. המעסיק הראשון שלו, לאזר סידלסקי, היה עורך-דין יהודי, שאותו מנדלה תמיד המשיך לכנות "הבוס שלי". בספר הזיכרונות שלו טרח מנדלה לציין כי היהודים תמיד היו שותפים למלחמה באפרטהייד, כמו ארתור גולדרייך, שהחביא את מנדלה בשנות ה-60, או בנימין פודרונד שבשנת 1961 עזר לו לארגן הפגנה בלתי-חוקית. למנדלה היו חברים יהודים רבים, שרובם עלו לארץ.

למרות הנטייה שלו לסלוח, למנדלה היה קשה לסלוח לישראל על שיתוף הפעולה שלה עם שלטון האפרטהייד. אך גם כאן, צריך לשים את הדברים בפרופורציה: בשנות ה-60, ישראל פיתחה יחסים הדוקים עם מדינות אפריקה והעניקה להן תמיכה חקלאית, רפואית, וצבאית. במלחמת יום כיפור, מדינות אפריקה ניתקו את יחסיהן עם ישראל כתוצאה מלחץ מאסיבי ממדינות ערב (בעיקר לוב וסעודיה) ומחרם הנפט, בצעד שאינו אלא בגידה לכל דבר ועניין. במצב זה, בו ישראל מצאה את עצמה מבודדת בזירה הבינלאומית, היא הגיבה לבגידה הדיפלומטית של אפריקה עם התקרבות לדרום-אפריקה של האפרטהייד.

מי שהוביל את מדיניות ההתקרבות לדרום-אפריקה היה יצחק רבין (עובדה היסטורית שמפלגת העבודה אוהבת לשכוח). אך רמת שיתוף הפעולה של ישראל עם דרום-אפריקה בשנות ה-80 לא הייתה שונה, יחסית, מזו שהייתה עם ארצות-הברית, בריטניה, או צרפת. ישראל אמנם שיתפה פעולה עם פרטוריה, אך שלטון האפרטהייד החזיק מעמד עד סוף המלחמה הקרה בגלל ארצות-הברית ובריטניה, לא בגלל ישראל.

אך מנדלה לא היה אנטי-ציוני. ב-1993, הוא הצהיר: "אנו מכירים בלגיטימיות של הלאומיות הפלסטינית, כפי שאנו מכירים בלגיטימיות של הציונות כלאומיות יהודית. אנו עומדים על זכותה של ישראל לחיות בגבולות בטוחים, אך באותה מידה אנו תומכים בזכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית". יחד עם זאת, מנדלה לא הבחין בין לוחמי חירות אמיתיים כמוהו, לבין ג'יהאדיסטים קיצוניים שהשתמשו בשפת זכויות האדם בציניות. הוא מעולם לא התנער מחברותו עם מועמר קדאפי או עם יאסר ערפאת.

האם זו הייתה תמימות, עצלנות, או נאמנות עיוורת לחברים? אין לדעת. אך מנדלה מעולם לא ערער על זכות העם היהודי להגדרה עצמית. ולמעשה, עמדותיו בעניין הסכסוך הישראלי-ערבי לא היו שונות מאלו של השמאל הציוני. אמנם, בנאומו מול המועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית ב-2 באוקטובר 1999, מנדלה הצהיר כי עדיף להשיג צדק בדרכי שלום, אך אם הדבר לא מתאפשר האלימות מוצדקת. הוא התכוון לנסיגת ישראל לקווי הפסקת האש של 1949 ולא ל"שחרור כל פלסטין", כעמדתו של אש"ף. יחד עם זאת, זו אכן אמירה חמורה ביותר, מכיוון שהיא מצדיקה אלימות ומשום שאש"ף מעולם לא הסתפק ב"שחרור" של יהודה ושומרון בלבד.

גם דברי ההספד של מנדלה על ערפאת ב-11 בנובמבר 2004 מעוררים תמיהה ובחילה. מנדלה טען שערפאת דאג עמוקות לחירות של כל עמי העולם, שהוא היה איש של חשיבה, ושמותו הוא אבדה לכל אלו שנלחמים על חירותם. קשה לדעת אם הייתה זו תמימות או עיוורון מוחלט כלפי אלו שהוגדרו אצל מנדלה כ"לוחמי חופש". אך אלו דברים בלתי-נסבלים, ולא ניתן להתעלם מהם כששופטים את מנדלה. מנדלה היה איש אמיץ ואציל שהשכיל לרפא את הפצעים של דרום אפריקה עם סלחנות, עם חן, ואף עם חוש הומור. אך חוסר היכולת, או הרצון מצדו להיות ביקורתי כלפי מי הוגדר אצלו "לוחם חירות" (והרשימה כוללת גם את פידל קסטרו) היה חסרון חמור.

על אף החסרונות האלו, מנדלה היה אחד המנהיגים הגדולים של המאה ה-20. הוא הפגין אומץ במאבק הצודק נגד האפרטהייד, והפגין חכמה רבה במעבר השלטוני שהוא הוביל. הוא לא נגרר לפופוליזם ולשנאה כמו רבים מחבריו ב-ANC, והוא היה דמוקרט אמיתי. קשה לסלוח לו על העובדה שהוא המשיך לשיר בפומבי את השיר "נשבענו להרוג את הלבנים" ושהוא כינה את עראפת "מנהיג גדול", אך איך ניתן שלא לסלוח לאדם כזה, שידע לסלוח לאלו שכלאו אותו למשך שלושה עשורים? מנדלה היה רחוק מלהיות מושלם, אך הוא ייזכר כאחת הדמויות המובילות והחיוביות של המאה ה-20.

הצרפתים כה חששו מעלייתה של גרמניה, עד שביקשו לכבול אותה למסגרת אירופית רחבה יותר. כך, בחלוף חצי-מאה, בא לעולם האיחוד-האירופי • אלא מה? התכנית הצליחה עד כדי-כך שכיום גרמניה היא הגורם הדומיננטי העיקרי באיחוד • מעמדה זו החלה גרמניה להכתיב תנאים ומדיניות לחברות האיחוד, כולל לצרפת עצמה • ד"ר עמנואל נבון על הגלגל המסתובב של הפוליטיקה האירופית

לפני 24 שנה בדיוק, ב-28 בנובמבר 1989, פרסם קנצלר מערב גרמניה הלמוט קול תכנית לאיחודן של שתי הגרמניות. האפשרות שגרמניה תהפוך שוב למעצמה בלב אירופה הכניסה את הצרפתים לפאניקה. כה גדולה היתה החרדה, עד שנשיא צרפת דאז, פרנסואה מיטראן, ניסה לשכנע את מיכאל גורבצ'וב למנוע את איחוד שתי הגרמניות, אך לשווא. כאשר התברר למיטראן כי לא ניתן יהיה למנוע את התהליך, הוא ניסה לחבר את גרמניה לאירופה באופן בלתי-הפיך, כדי לכופף את העוצמה הגרמנית לקהילה האירופית (שמו של האיחוד האירופי באותה תקופה). כך נולד הרעיון של היורו – המטבע האחיד.

בפרספקטיבה היסטורית של רבע מאה, נראה שהשיטה של מיטראן הצליחה יותר מדי. מדינות אירופה הצליחו לקשור את הגוליבר הגרמני לאירופה, עד כדי כך שגרמניה מחזיקה בידיה את עתיד המטבע המשותף.

במאה ה-20, גרמניה הייתה הבעיה המרכזית של אירופה בכלל ושל צרפת בפרט; היא גרמה לשתי מלחמות עולם, ובמהלך מלחמת העולם השנייה היא השתלטה על כל היבשת האירופית. הסכמי ורסאי, שנכפו על גרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה, לא היו הסכמי שלום. כפי שטען פרדינד פוש, הרמטכ"ל הצרפתי דאז, כשנודע לו על תוכן הסכמי ורסאי: "זה לא הסכם שלום. זו הפסקת אש לעשרים שנה". ואכן, עשרים שנה בדיוק לאחר מכן פרצה מלחמת-העולם השנייה.

הגרמנים קוראים לשנת 1945 "שנת אפס" (Stunde Null): בסוף מלחמת העולם השנייה, גרמניה מצאה את עצמה תחת השליטה המשותפת של ארצות-הברית ושל ברית-המועצות. גרמניה מצאה את עצמה, פיזית, בלב במלחמה הקרה, ולכן חולקה לשתי מדינות.

הצרפתים רצו להפוך את מערב גרמניה למדינה חלשה שלא תוכל לשוב ולאיים עליהם, אך ארצות-הברית דווקא רצתה שגרמניה תהיה חזקה דיה לעמוד מול האיום הסובייטי. ומהרגע שהתברר לצרפתים שגרמניה תהפוך שוב, באיזשהו שלב, לכוח הכלכלי הדומיננטי באירופה, הם החליטו לכופף את גרמניה המערבית למנגנון כלכלי משותף.

כך נולד הרעיון של 'הקהילה האירופית לפחם ולפלדה' (ECSC), שהוקמה בשנת 1951 ושהייתה למעשה אבן הפינה של מה שהפך בסוף לאיחוד האירופי. גרמניה הסכימה אז לכופף את עוצמתה למנגנון כלכלי אירופי משותף, משום שהיא הייתה זקוקה לשיקום הלגיטימיות שלה באירופה, ומשום שהקנצלר המערבי גרמני הראשון קונרד אדנאואר, הבין שללא נאמנות לארה"ב וללא שיתוף פעולה עם צרפת, גרמניה לא תוכל לשקם ולפתח את הכלכלה שלה.

המודל הזה הוכיח את עצמו. גרמניה חזרה למעמדה כמעצמה כלכלית, ללא התנגדות צרפתית, משום שהעוצמה הזאת היתה כפופה כעת למנגנון אירופי משותף: החל מ'הקהילה האירופית לפחם ולפלדה' בשנת 1951; דרך 'הקהילה הכלכלית האירופית' שהוקמה בשנת 1957 (EEC); ולבסוף במסגרת האיחוד האירופי (1993).

העובדה שגרמניה הייתה מחולקת לשתי מדינות, ושמערב גרמניה היתה בעלת אוכלוסיה דומה מספרית לזו של צרפת, תרמה להרגעת הצרפתים. כפי שאמר בציניות הסופר הצרפתי פרנסואה מוריאק: "אני כל-כך אוהב את גרמניה שאני מעדיף שתיים".

אך כל זה היה נכון בתקופת המלחמה הקרה. כשחומת ברלין קרסה וכשקנצלר מערב גרמניה דאז הלמוט קול ביקש לאחד את שתי הגרמניות, צרפת נכנסה לפאניקה. אז, בדומה למהלך שבו נקטה בשנות ה-50, בחרה צרפת לקשור את גורלה של גרמניה לגורלה של אירופה באופן בלתי-הפיך: כך נולד רעיון המטבע האחיד, היורו, שהיה הפרויקט המרכזי של הסכם מאסטריכט.

רבים לא האמינו אז שגרמניה תסכים לוותר על המארק הגרמני, שהיה סמל ההצלחה הכלכלית הגרמנית. אך הקנצלר הגרמני היה מוכן לשלם את המחיר לא רק כדי להבטיח את האיחוד של גרמניה, אלא גם מפני שהוא – שחווה את מלחמת העולם השנייה כנער – האמין באמת ובתמים בצורך להגיע לפיוס היסטורי בין גרמניה לצרפת, ולהביא לקץ המלחמות באירופה באמצעות תלות הדדית וויתור מסוים על ריבונות כלכלית.

הייתה זו החלטה היסטורית של קול, אך כבר אז היו קולות בגרמניה שהטילו ספק בהיגיון הכלכלי של הנהגת מטבע אחיד, כאשר כל ממשלה ממשיכה להיות ריבונית בקביעת המדיניות הכלכלית הפנימית שלה. על אחת כמה וכמה, בהתחשב בפערים הגדולים שבין התרבות הכלכלית של צפון-אירופה לבין זו של דרום-אירופה.

הבעיה הייתה חמורה עוד יותר, לאור העובדה שרק חלק ממדינות האיחוד ביצעו רפורמות לאיזון התקציבים הציבוריים שלהן. במלים אחרות, היורו הנהיג מטבע המשותף הן למדינות החיות מעבר לאמצעים שלהן והן למדינות שהתנהלו בתקציבים מאוזנים.

המנגנון השביר והלא הגיוני הזה החזיק איכשהו מעמד, פחות או יותר, עד המשבר הפיננסי של 2008. עד אז, אפילו הממשלות שהתעלמו מן הצוק הפיסקלי יכלו להמשיך ולגייס כסף בזכות הערבויות הריבוניות שלהן. אולם, עם פרוץ המשבר המצב השתנה באחת, כאשר מדינות כמו יוון, ספרד ופורטוגל הגיעו לסף חדלות פירעון. ומכיוון שמדינות אלו הן חברות ביורו, הקריסה שלהן איימה על היורו עצמו, ומי שנקרא לעזרה היתה כמובן גרמניה.

עבור גרמניה, הנהגת היורו הייתה מחיר כבד אך נסבל בתמורה לאיחודן של שתי הגרמניות ולפיוס היסטורי עם צרפת. אולם, הן מעולם לא הסכימו לאיחוד כדי לממן את הסיאסטה של הספרדים ואת העלמות המס של היוונים.

אין זה פלא אפוא, שכיום פועלת מפלגה חדשה בגרמניה, 'אלטרנטיבה לגרמניה' (Alternative für Deutschland),  שהאג'נדה העיקרית שלה היא פרישה מן היורו. לא מדובר במפלגה פופוליסטית או קיצונית, אלא דווקא במפלגה של אקדמאים ושל כלכלנים. המפלגה גם רחוקה מלהיות אנטי-אירופאית; היא רוצה שגרמניה תישאר באיחוד האירופי אך על-פי המודל שלפני הסכם מאסטריכט, דהיינו בלי היורו. אמנם, בבחירות האחרונות המפלגה לא עברה את אחוז החסימה, אך לא ניתן להתעלם מן העובדה שליותר ויותר גרמנים נמאס לסבסד את חוסר האחריות של המדינות הדרומיות.

אך מכיוון שלפרישה מן האירו יש מחיר כלכלי כבד, ומכיוון שהיא גם לא רוצה להצטייר כמי שפירקה את החבילה של השלום הכלכלי האירופי, גרמניה תשאף להכתיב את התנאים שלה לשותפות האחרות. כפי שהיא כבר עושה בהצלחה ביחס למדינות שמבקשות קו אשראי, שאי-יציבותן מאיימת על יציבות היורו.

גרמניה היא הכלכלה החזקה ביותר באירופה: הכלכלה הגרמנית מייצרת 20 אחוזים מהתוצר האירופי, ו-25 אחוזים מהייצוא של היבשת. שיעור האבטלה בגרמניה הוא 5.4 אחוזים בלבד, פחות מחצי מהממוצע האירופי. וגרמניה גם מתהדרת בתקציב מאוזן ובחוב שהולך וקטן.

לכן, גרמניה הפכה למדינה הדומיננטית באיחוד האירופי. אמנם לבריטניה ולצרפת יש מושב קבוע במועצת הביטחון, נשק גרעיני, שפה שמדוברת במושבות לשעבר מעבר לים, ויכולת צבאית שמעניקה להן תפקיד מוביל בברית NATO – אך אלמנטים אלו פחות רלוונטיים היום לצורך מדידת העוצמה. המנוע הכלכלי של אירופה זה גרמניה, וגרמניה היא המדינה היחידה שיכולה באמת להחליט על גורל היורו. פעם שאל הנרי קיסינג'ר: "אם אני רוצה לדבר עם אירופה, איזה מספר אני צריך לחייג?"  היום, ברור לרוב מנהיגי העולם שאם הם רוצים לדבר עם אירופה, הם צריכים לחייג לאנגלה מרקל, גם אם ה-NSA מאזין לשיחות שלה.

ההגמוניה הכלכלית של גרמניה באירופה מפחידה את האירופאים ואת הגרמנים עצמם. בעוד שהעוצמה של ארצות-הברית הצילה את העולם החופשי מן הפאשיזם ומהקומוניזים, העוצמה הגרמנית לא זכורה לטוב באירופה, בלשון המעטה. בגרמניה עצמה כמעט שאין לגיטימציה לרעיון של להפוך שוב למעצמה. הגרמנים מעדיפים לראות את עצמם כשוויץ גדולה.

זהו אפוא, הפרדוקס במצבה הנוכחי של גרמניה באירופה: מצד אחד, הגרמנים מחויבים לשלום הכלכלי האירופי, שהפך את גרמניה למעצמה כלכלית ללא שאיפות צבאיות ובינלאומיות; אך מצד שני, האירופאים הצליחו לקשור את גרמניה לכלכלה משותפת ולמטבע אחיד, עד שגורל היורו תלוי היום ברצונה הטוב של גרמניה.

נכון להיום, התנאי המרכזי שמציבה גרמניה הוא ששאר מדינות אירופה יפגינו רצינות ואחריות, ויבצעו רפורמות שגרמניה רואה כהכרחיות לעתיד הכלכלה האירופית.

בעניין זה, יש לאנגלה מרקל שלושה מספרים שהיא אוהבת לצטט כל הזמן: 7, 25 ו-50: באירופה 7 אחוזים מאוכלוסיית העולם, 25 אחוזים מהתוצר הכלכלי הגלובאלי ו-50 אחוזים מההוצאות החברתיות של הכלכלה העולמית. לכן, אם אירופה רוצה להמשיך לצמוח כלכלית ולהתחרות עם השווקים המתעוררים, היא לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ברמת הוצאות שכזו.

גרמניה צמצמה את ההוצאות הציבוריות שלה עם הרפורמות שהיא התחילה ליישם בשנת 2003, והיא מצפה ממדינות אחרות לעשות את אותו הדבר. וכפי שמסתמן, המדינה הבאה בתור שתצטרך להיענות לדרישות הגרמניות לצמצום ההוצאות הממשלתיות, ולעידוד הצמיחה, תהיה צרפת – אותה מדינה שלפני עשרים שנה קידמה את רעיון היורו כדי שגרמניה תהיה תחת שליטה.

הצרפתים שכל-כך "אהבו" את גרמניה עד שהם העדיפו שתיים, שרצו לקשור את הגוליבר הגרמני לאיחוד האירופי, צריכים להיענות היום לדרישותיה של גרמניה אם הם רוצים שהגוליבר לא יתיר את כבליו.

ישראל חידשה לאחרונה את הקשר עם מועצת זכויות האדם של האו"ם, תוך ויתור על הדרישה להסיר מסדר יומה של המועצה את סעיף 7 הידוע לשמצה, הקובע שבכל ישיבה יש להקדיש דיון למצב בישראל • מי שלחץ על ישראל לעשות כן היא גרמניה, שהתחייבה להביא לדיון מאוזן יותר במועצה • אולם אותו איזון שהציעה גרמניה אינו מכפר על העובדה שמפלגות גרמניות רבות מממנות עמותות של זכויות אדם הפוגעות בישראל

ישראל חידשה לאחרונה את המגעים ואת שיתוף הפעולה שלה עם מועצת האו"ם לזכויות אדם (להלן: "המועצה"). המועצה עומדת לקבל לשורותיה את סעודיה, מדינה שבה מערכת המשפט משתמשת בהלקאה, בקטיעת ידיים, בניקור עיניים, בעריפת ראשם של הומוסקסואלים בטקסים ציבוריים ובהצלפת נאנסות. זוהי מדינה שבחודש פברואר השנה עצרה 53 נוצרים ש"פשעם" היה תפילה במקום פרטי. סעודיה תהיה בחברה טובה המועצה, משום שמדובר בגוף שבו נבחרו בעבר מדינות כמו סין, קובה, פקיסטן, רוסיה, ונצואלה (בתקופה של צ'אבז), לוב של קדאפי, ומאוריטניה (מדינה שבה תופעת העבדות עדיין קיימת).

אך המועצה היא לא הגוף היחיד של האו"ם שמבזה את השפיות ואת השכל הישר. הרי רק בחודש שעבר, איראן נבחרה לוועדה לפירוק הנשק ולביטחון בינלאומי של העצרת הכללית. כך נוצר מצב בו מדינה שמפרה את החלטות מועצת הביטחון, שמממנת ומחמשת אירגוני טרור ושמפתחת תכנית גרעינית צבאית, מופקדת על פיקוח על פירוק הנשק ועל הביטחון הבינלאומי מטעם העצרת הכללית של האו"ם.

אין זו הפעם הראשונה שהאו"ם בוחר בפירומן כדי לכבות את האש. בינואר 2003, עיראק של סדאם חוסיין מונתה לראשות ועדת האו"ם לפירוק הנשק (בזמן שעיראק סירבה לשתף פעולה עם האו"ם על פיקוח על חימושה הלא-קונבנציונאלי). באותה שנה, סוריה ישבה במועצת הביטחון (היא נבחרה בשנת 2002) כדי לאכוף את המשפט הבינלאומי וכדי לדאוג לשלום העולם, בזמן שהיא שימשה כצינור בין איראן לבין חיזבאללה.

ישראל, לעומת זאת, מעולם לא נבחרה למועצת הביטחון, למועצת זכויות האדם או לוועדה לפירוק הנשק. האם ישראל הייתה משפרת את סיכוייה להיבחר לאחד הגופים האלו אילו היא הייתה עורפת ראשים, מייצרת נשק כימי, או מממנת ארגוני טרור? לא ממש.

כפי שטען מזכ"ל האו"ם באן קי-מון באוגוסט 2013: "ישראל סובלת מהטיה ואף מאפליה באו"ם", ויש לכך סיבה. הדה-קולוניזציה והקיטוב של המלחמה הקרה יצרו בשנות ה-60 וה-70 מציאות חדשה בעצרת הכללית, מציאות שנוצלה על ידי מדינות ערב לאחר מלחמת יום כיפור כדי להילחם בישראל בזירה הדיפלומטית. שיטה זו הולידה את החלטת העצרת משנת 1975, אשר הגדירה את הציונות כתנועה גזענית, וכן מפולת של החלטות בסגנון דומה. כפי שטען אבא אבן בזמנו, למדינות ערב היה רוב בעצרת הכללית אפילו כדי העביר החלטה שהעולם שטוח. סוף המלחמה הקרה ותהליך אוסלו לא שמו קץ לתופעה הזו: אש"ף ומדינות ערב המשיכו להשתמש ב"רוב האוטומטי" שלהם באו"ם כדי לבודד ולהשמיץ את ישראל.

המועצה לזכויות האדם היא דוגמה קיצונית של תיאטרון האבסורד המתחולל באו"ם. המועצה הוקמה בשנת 2006 כדי להחליף את הוועדה לזכויות אדם, ועדה שאיבדה כל צל של אמינות לאורך השנים. כאשר היא הוקמה ב-1946 היא בחרה בראשה את אלינור רוזוולט; ב-2003, לעומת זאת, נבחר לרשות הוועדה מועמר קדאפי. אך המועצה לזכויות אדם לא שמה קץ לעיוות זה.

מבחינת ישראל, המועצה לזכויות אדם גרועה מהוועדה שקדמה לה, שכן ישראל סובלת במועצה משלושה סוגים של אפליה.

ראשית, למועצה יש סעיף מיוחד (סעיף 7) אשר קובע כי בכל התכנסות המועצה חייב להתקיים דיון נפרד ומיוחד על מדינת ישראל. לא קיים סעיף כזה עבור אף מדינה אחרת בעולם, כולל מדינות שבאמת מפרות את זכויות האדם כמו סין, סודן, סעודיה או סוריה. כאשר המועצה אישרה את "סעיף ישראל" ב-2007, המזכ"ל באן קי-מון תהה מדוע דמוקרטיה כמו ישראל "זוכה" לסעיף כזה, במיוחד לאור הפרות זכויות האדם הרבות במזרח התיכון בפרט ובעולם בכלל.

שנית, ישראל היא המדינה היחידה במועצה אשר לא משתייכת לקבוצה אזורית כלשהי: ישראל לא שייכת לקבוצה האסיאתית משום שקבוצה זו כוללת את מדינות ערב אשר חוסמות את ישראל. במטה האו"ם בניו יורק, ישראל התקבלה ב-2004 כחברה קבועה לקבוצה האזורית של "מדינות מערב אירופיות ואחרות" (קבוצה שכוללת בין השאר את תורכיה), אך במטה בג'נבה, בו יושבת המועצה לזכויות אדם, ישראל עדיין לא שייכת לאף קבוצה. כתוצאה מכך, ישראל אינה יכולה להיבחר למועצת זכויות האדם. כפי שאמר מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי ענן, מדובר באפליה בוטה שאינה עומדת בקנה אחד עם עיקרון השוויון בין המדינות החברות באו"ם.

שלישית, מועצת זכויות האדם מוציאה יותר החלטות וגינוים נגד ישראל מאשר נגד כל מדינה אחרת בעולם. בישיבתה בחודש מרץ 2013, למשל, המועצה קבלה שש החלטות גינוי נגד ישראל ורק ארבע נגד מדינות אחרות (סוריה, איראן, מיאנמר וסרי לנקה). לא התקבלה שום החלטה על הפרת זכויות האדם בסעודיה, בסין או בזימבבואה. אך אין זה פלא משום שכאמור, במועצה יושבות מדינות כמו סין, קובה, רוסיה וסעודיה. למה שיגנו את עצמן?

מדוע, אם כן, ישראל הסכימה לשתף שוב פעולה עם הפארסה הזאת, ומדוע ראש ממשלת ישראל אף וויתר על דרישתו למחוק את סעיף 7 של מועצת זכויות האדם?

ההחלטה של ישראל נובעת, בין השאר, מלחצים שהפעילה ממשלת גרמניה. גרמניה הבטיחה לישראל שהיא תפעל לתיקון המצב במועצה ולמנוע את השימוש בזכויות האדם למטרות פוליטיות. אלא שבעודה מבטיחה כך, מעודדת גרמניה למעשה פעולות מסוג זה בדיוק, באמצעות מימון עמותות "זכויות אדם" שונות הפועלות בישראל.

שר החוץ הגרמני גידו וסטרוולה אמנם שיגר מכתב לראש הממשלה נתניהו, מכתב שבו הוא הודה בעיוות הקיים במועצת זכויות האדם. אך מצד שני, מפלגתו של וסטרוולה, 'המפלגה הדמוקרטית החופשית', מממנת (באמצעות קרן פרידריך נוימן שברשותה) את מרכז רמאללה לזכויות אדם, אשר הפיץ את הטענה הכוזבת בדבר "הטבח" בג'נין במבצע חומת מגן.אך וסטרוולה ומפלגתו רחוקים מלהיות היחידים בגרמניה שמממנים עמותות פלסטיניות, שעושות שימוש ציני ב"זכויות אדם" כדי לגייס כסף.

קרן קונראד אדנואר (שבשרות 'המפלגה הנוצרית דמוקרטית' של אנגלה מרקל) וקרן בול (שברשות 'המפלגה הירוקה') תורמות כסף לעמותת 'מפתח', המאשימה את ישראל ב"טבח", "השמדה תרבותית", "פשעי מלחמה" וב"אפרטהייד";  קרן הנס סיידל (שברשות 'המפלגה הסוציאל-נוצרית') נותנת כסף למרכז התקשורת הפלסטיני, המוביל קמפיינים של דמוניזציה נגד ישראל. קרן רוזה לוקסמבורג (שברשות 'מפלגת השמאל הגרמנית') מממנת את עמותת 'זוכרות', התומכת ב"זכות השיבה" ובהפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית עם רוב ערבי.

המפלגות הגרמניות והקרנות שברשותן רשאיות כמובן לתרום כסף לפי ראות עיניהן. אך גרמניה לא יכולה מצד אחד ללחוץ על ישראל לחזור למועצת זכויות האדם מתוך הבטחה שהיא תפעל נגד העיוות והצביעות החוגגים שם, ומצד שני לממן עמותות הנוטלות חלק פעיל בעיוות ובצביעות האלו.

באשר לישראל, זו הייתה טעות להיכנע ללחצה של גרמניה מבלי לדרוש את ביטולו של סעיף 7, את צירופה של ישראל לקבוצה האזורית המערבית, ואת סוף הגינויים הבלתי פרופורציונליים של ישראל במועצה.

לישראל אין בעיה להסכים לזכות השיבה, על בסיס החלטות האו"ם בעניין • זאת מכיוון שעל-פי החלטות אלו מי שמוגדר היום כפליטים הם לא יותר מ-50,000 איש, ברובם זקנים, וכי למספר דומה של יהודים מגיעים פיצויים ממדינות ערב • הבעיה היא, כמובן, הפלסטינים וארגוני הסיוע שלהם, המפיצים את הבדותה בדבר "צאצאיהם של הפליטים" המגיעים כיום לכדי 5 מיליון נפשות • ד"ר עמנואל נבון קורא לישראל לחזור להלחם על האמת

בנאום שנשא השנה בעצרת הכללית של האו"ם תבע יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, פיתרון לסוגיית הפליטים הפלסטינים על-פי ההחלטה מס' 194 של העצרת הכללית של האו"ם. בנרטיב הפלסטיני, החלטה זו, שאומצה בשנת 1948, מעניקה לפליטים הפלסטינים ולצאצאיהם זכות חוקית להתיישב במדינת ישראל ולתבוע את זכויות הקניין שלהם על הנכסים ועל האדמות שהם איבדו ב-1948. ובכן הגיע הזמן להעמיד את הדברים על דיוקם.

העובדה הראשונה היא שהחלטות העצרת הכללית הן המלצות בלבד. בניגוד להחלטות מועצת הביטחון, הן אינן מחייבות במשפט הבינלאומי. החלטה 194 אינה יוצאת דופן: היא המלצה שאינה מחייבת. על כן, גם אם החלטה זה הייתה מכירה בזכות הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לחזור לישראל (וההחלטה אינה מכירה בזכות כזו), הרי שלא ניתן היה "לדרוש" מישראל ליישמה.

סעיף 11 של החלטה 194 אומר בין השאר כי "הפליטים שירצו לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יוכלו לעשות זאת בהקדם האפשרי, ויישלמו פיצויים כספיים לאלו שיבחרו לא לשוב".

ההחלטה אינה מתייחסת ל"פליטים פלסטינים" אלא ל"פליטים", שכן היא התקבלה כאשר הסכסוך במנדט הבריטי הוליד תופעת פליטים כפולה: פליטים ערבים ופליטים יהודים. ההחלטה מציעה שני פתרונות אפשריים: שיבה או פיצויים. אך, חשוב מכל, ההחלטה מתייחסת לפליטים עצמם ולא לצאצאיהם העתידיים. נקודה מרכזית זו נוגעת לליבה של בעיית הפליטים: הפלסטינים טוענים שהמעמד של פליט וזכות השיבה חלים לא רק על הפליטים עצמם אלא גם על צאצאיהם לדורי דורות. לטענה זו אין בסיס במשפט הבינלאומי ואין אח ורע בהיסטוריה של המאה ה-20.

תופעה הפליטים הפכה לנפוצה ודרמטית במאה ה- 20. היו חילופי אוכלוסייה של 2 מיליון אנשים בין תורכיה לבין יוון ב-1923. ב-1937, ועדת פיל הציעה חילופי אוכלוסיות בין יהודים לבין ערבים כחלק מתכנית החלוקה של המנדט. לאחר מלחמת העולם השנייה, כ-14 מיליון גרמנים גורשו ממזרח אירופה והפכו לפליטים. החלוקה של תת-היבשת ההודית גרמה לתופעת פליטים כפולה: כ-7 מיליון פליטים הינדים וכ-7 מיליון פליטים מוסלמים (אליהם הצטרפו עוד 10 מיליון פליטים עם הפילוג בין מערב למזרח פקיסטן ב-1971). גם החלוקה של המנדט הבריטי בארץ ישראל גרמה לתופעת פליטים כפולה, אם כי בממדים אחרים: כ-600,000 פליטים ערבים עם הקמתה של מדינת ישראל, וכ-900,000 פליטים יהודים שגורשו ממדינות ערב ומאיראן בעקבות מלחמת העצמאות, מבצע קדש, ומלחמת ששת הימים. בסך הכל, היו בשנת 1948 כ-60 מיליון פליטים בעולם, כך שהפליטים הפלסטינים היוו אז רק אחוז אחד מכלל מספר הפליטים בעולם.

את אותם פליטים ערבים ניתן היה לקלוט במדינות ערב בעלות אותה השתייכות אתנית, אותה תרבות, אותה שפה, ואותה דת. במקום זה, מנהיגי מדינות ערב השאירו את הפליטים במחנות והשתמשו בהם בצורה צינית כקלף מיקוח נגד ישראל. במקום לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, מדינות ערב עשו את הכל כדי להנציח אותה. בעוד נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) הוקמה כדי לפתור את בעיית הפליטים העולמית, 'סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם' (UNRWA) הוקמה כדי להנציח את בעיית הפליטים הפלסטינים.

על אף שהפליטים הפלסטינים היוו רק אחוז אחד של כלל הפליטים בעולם בשנת 1949, הם הפליטים היחידים שעבורם הוקמה סוכנות מיוחדת באו"ם, הפועלת במקביל לנציבות האו"ם לפליטים (UNHRC) האחראית על כל שאר הפליטים בעולם. לכפילות המוסדית הבלתי-מוצדקת הזאת ישנן השלכות מרחיקות לכת, מכיוון ששני המוסדות מגדירים את המושג "פליט" בצורה שונה. עבור נציבות האו"ם לפליטים, פליטי הוא מי שגורש מארצו, אך עבור אונר"א הגדרה זו חלה גם על צאצאיהם של הפליטים. בגלל שתי ההגדרות השונות האלו, מספר הפליטים הכללי בעולם ירד מ-60 מיליון בשנת 1948 ל-15 מיליון היום, ואילו מספר ה"פליטים" הפלסטינים עלה מ-600,000 ל-5 מיליון באותו זמן.

הגיע הזמן לשים קץ לסטנדרט הכפול האבסורדי והבלתי מוצדק הזה. אין שום סיבה שההגדרה והסמכות של נציבות האו"ם לפליטים לא יחלו על הפליטים הפלסטינים. הדבר, מן הסתם, יגרום ל"צמצום" מספר הפליטים הפלסטינים לבערך 50,000 איש, אשר רובם כבר קשישים. לחילופין, על האו"ם להחיל את האלגוריתם של אונר"א על כל פליטי העולם. לפי ההיגיון הזה, צאצאיהם של מיליוני גרמנים צריכים לחזור לפולין ולהונגריה, בעוד צאצאיהם של ההודים והפקיסטנים צריכים לעבור את הגבול בין שתי המדינות בכיוון ההפוך.

המשמעות האמיתית של החלטה 194 היא שהפליטים האמיתיים של 1948, בין אם הם ערבים או יהודים, יכולים לחזור לבתיהם או צריכים לקבל פיצוי. אם כך, לא תהיה בעיה לישראל לקבל 50,000 פליטים פלסטינים קשישים, ולא תהיה בעיה לפליטים היהודים לקבל פיצויים כספיים ממצרים, מלוב, ומעיראק. על כן, על ישראל להודיע כי היא מוכנה להיענות לדרישתו של עבאס לגבי יישום של החלטה 194, וזאת אך ורק על מנת לחשוף את השקר הגדול לגבי שאלת הפליטים הפלסטינים.

הצהרה רטורית כזו תהיה הזדמנות להוכיח שיש 50,000 פליטים פלסטיניים ולא 5 מיליון, ושלמספר דומה של פליטים יהודים מגיע פיצוי כספי ממדינות ערב.

החלטת האו"ם המחייבת לגבי הפליטים היא החלטה 242 של מועצת הביטחון, הקוראת "לפיתרון צודק של בעיית הפליטים". וכפי שהסביר ארתור גולדברג, שגריר ארה"ב באו"ם בזמן ניסוח ההחלטה: "החלטה 242 מתייחסת לפליטים ערבים ויהודים, כאשר נוצרה כמות דומה של פליטים בשני הצדדים".  אך פיתרון לבעיית הפליטים לא עניינה את המנהיגים הערבים בעבר ולא מעניינת אותם היום. הצהרתו של ראלף גרוואי, מנכ"ל אונר"א לשעבר, לא התיישנה מאז שנאמרה בשנת 1957: "מדינות ערב לא רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן רוצות להשאיר את הפצע פתוח, כנשק נגד ישראל. לא אכפת להם מגורל הפליטים".

שאלת הפליטים היא אחד המכשולים העיקרים להשגת הסדר בין ישראל לבין הפלסטינים. כל עוד והשאלה הזאת תהיה מבוססת על טענות שקריות, לא ניתן יהיה לפתור אותה. על כן הגיע הזמן לומר את האמת, והצהרה דרמטית ישראלית בדבר החלטה 194 תהייה הזדמנות לחשוף את האמת. אם ישראל לא תתחיל לומר את האמת, אף אחד לא יעשה זאת במקומה.

בניגוד למיתוס הנפוץ, תהליך אוסלו נדון לכישלון עוד הרבה לפני רצח רבין ועלייתו של נתניהו לשלטון • עוד בחיי רבין נקט ערפאת בשיטות משא-ומתן נכלוליות, והפר סעיפי מפתח בהסכמים שנחתמו • כאשר הציג אהוד ברק הצעה נדיבה פי-כמה מזו שרבין חלם אי-פעם להציע, ערפאת ענה ב"לא" רבתי ופתח באינתיפאדה • מדוע אם כן, ממשיכים אדריכלי ההסכם לטעון שאם רבין לא היה נרצח הכל היה אחרת? עשרים שנה להסכמי אוסלו, ומיתוס רבין עדיין חי

האישה הראשונה שהתמנתה לתפקיד ראש ממשלת צרפת, אדיט קרסון, טענה בזמנה כי רוב הגברים בבריטניה הומוסקסואלים. הנימוק לתיאוריה שלה היה שאף גבר לא התעניין בה כשהיא הייתה בלונדון. כל מי שהתבונן בה היה יכול לחשוב בקלות על הסבר אחר, וברור שה"הסבר" שלה נבע מתסכול. המיתוס הנפוץ לפיו תהליך אוסלו נכשל בגלל רצח רבין מבוסס על טענה דומה במהותה: מספיק להתבונן בעובדות ההיסטוריות כדי לחשוב בקלות על הסבר אחר.

ראשית, חשוב לזכור: הוויתור המקסימלי שרבין היה מוכן לעשות, מעולם לא התקרב לדרישות המינימום של ערפאת. בספרו 'השלום החסר' (The Missing Peace), מספר השליח האמריקני לשעבר למזרח-התיכון דניס רוס כי ערפאת טען מספר פעמים לאחר רצח רבין כי רבין הבטיח לו 90% מהגדה המערבית. ערפאת חזר על טענה זו בוועידת קמפ דייויד ביולי 2000. הנה התיאור של רוס (עמוד 676):

ערפאת טען כי שותפו לשלום רבין הבטיח לו 90% מהגדה המערבית. הסברתי לנשיא שזה היה אחד המיתוסים של ערפאת, שרבין מעולם לא הבטיח כזה דבר, ושלמעשה רבין חשב על סדר גודל בין 70% לבין 80%. הנשיא השיב לערפאת שרבין מעולם לא הבטיח כזה דבר, ושזה היה מגוחך לחזור על הטענה הזאת. 'אם אתה רוצה נלך כולנו הביתה, ואני אגיד שהם ניהלו משא-ומתן ברצינות ושאתה לא', הזהיר קלינטון את ערפאת.

ביום ה-9 לוועידת קמפ דייויד, כותב רוס, "הוועידה הייתה על סף קריסה. הנשיא עשה את כל מה שביכולתו, וגם ברק. ערפאת אמר לא לכל דבר". כאשר הנשיא קלינטון ניסה בכל זאת לדבר עם ערפאת לפני ההודעה הרשמית על כישלון הוועידה, ערפאת טען באוזניו כי בית המקדש לא היה בירושלים אלא בשכם. ביום ה-12 לוועידה, ג'ורג' טנט (ראש סכנות הביון המרכזית) הגיע לקמפ דיוויד. הוא נדהם ממה שברק הציע ושאל מדוע ערפאת לא קבל את ההצעה. "אנחנו לא שומעים ממנו כלום חוץ ממיתוסים ישנים, וגם מיתוס אחד חדש", ענה לו רוס, "הידעת, למשל, שבית המקדש לא היה בירושלים אלא בשכם?". ביום ה-14, קלינטון התפרץ וצעק לעבר ערפאת: "אנחנו פה כבר 14 יום ואתה אמרת לא לכל דבר!".

כאשר חזר דניס רוס לארץ באוגוסט 2000, ערפאת שיבח באוזניו את ברק וטען שהוא הלך יותר רחוק "מאשר שותפי לשלום רבין". רוס תיקן אותו: "הרבה יותר רחוק". רבין, הוסיף רוס, לא היה מסכים להצעותיו של ברק בקמפ דייויד בעניין הגבולות ולגבי ירושלים. וכזכור, אפילו לאה רבין מתחה ביקורת על ויתוריו של אהוד ברק וטענה כי "יצחק מעולם לא היה מסכים לזה".

אכן, אהוד ברק הסכים בקמפ דייויד למסור 92% מהגדה המערבית להקמת מדינה פלסטינית (דהיינו יותר מה- 90% שרבין מעולם לא הסכים עליו בניגוד לטענתו של ערפאת), ולמסור למדינה הפלסטינית ריבונות על השכונות הערביות של ירושלים (גם על זה רבין לא היה מסכים). כאשר דניס רוס הזכיר לאוסמה אלבז (היועץ הדיפלומטי של נשיא מצרים) כי לפני ועידת קמפ דייויד הוא טען שהחלום של הפלסטינים היה לקבל 91% מהשטח, ושאל: "הם קבלו 92%, אז מה קרה?",  "הם העלו את הציפיות שלהם", השיב אלבז.

על-אף פרוץ האינתיפאדה השנייה, המשא-ומתן נמשך עד לדצמבר 2000. בשלב זה, ערפאת קבל הצעה נדיבה אף יותר מזו שהוצעה בקמפ דייויד, בדמות "מתווה קלינטון" שהוצג בפני נציגי ישראל והפלסטינים בבית הלבן ב-23 בדצמבר 2000.

המתווה היה כדלקמן: תוקם מדינה פלסטינית על 100% מרצועת עזה ועל בין 94% לבין 96% של הגדה המערבית, עם חילופי שטחים שבין 1% ל-3% מתוך שטח ישראל; צה"ל ישמור על נוכחות בבקעת הירדן לתקופה של שש שנים בלבד; ישראל תכיר ב"זכות השיבה" אך בפועל תהיה לה זכות וטו על מימושה לתוך שטחה הריבוני; בירושלים, השכונות הערביות (כולל בעיר העתיקה) יועבו לריבונות המדינה הפלשתינית; הריבונות על הר הבית תועבר למדינה הפלשתינית וישראל תשמור על ריבונות על הכותל המערבי; ונקודה אחרונה: אימוץ המתווה מהווה את קץ הסכסוך ואת קץ התביעות של שני הצדדים. קלינטון נתן לשני הצדדים 5 ימים כדי לענות "כן" או "לא" והדגיש כי העדר תשובה או "אולי" ייחשבו כ"לא". לפי מה שידוע לנו על עמדותיו של רבין, הוא היה משיב על כך ב"לא!" רבתי.

אך ברק לא היה רבין: ב-27 בדצמבר, כינס ברק את הקבינט הביטחוני, אשר אישר תשובה חיובית למתווה קלינטון. בפועל, ממשלת ישראל הסכימה לחלק את ירושלים, לוותר על נוכחות צבאית בבקעת הירדן, ולהקים מדינה פלשתינית על כמעט כל שטחי יהודה, שומרון ועזה. ערפאת בקש לקבל הארכה ופגישה נוספת עם קלינטון. הנשיא הסכים, והפגישה נקבעה ל-2 בינואר 2001. בפגישה, ערפאת דחה את המתווה, על-אף הלחץ שהופעל עליו על-ידי מצרים וסעודיה.

בספרו, כותב דניס רוס:

כמה פעמים היה ערפאת צריך לומר לנו 'לא' כדי שנשמע 'לא'? כמה פעמים אפשר היה למצוא תירוצים עבורו? אלה שטוענים שהיינו רק זקוקים לעוד קצת זמן מתעלמים מכל ההזדמנויות הרבות שערפאת דחה. הם מתעלמים מן העובדה שכאשר מתווה קלינטון כבר היה למעשה על השולחן בספטמבר, ערפאת אפשר לאינתיפאדה לפרוץ, ואף נתן פקודות כדי שהיא תפרוץ… הם מתעלמים מן העובדה שהוא פשוט דחה את הצעתו של קלינטון לבוא לבקר באזור בימים האחרונים לכהונתו.

רוס מסכם זאת כך: "האם נכשלנו בגלל הטעויות של ברק ושל קלינטון? לא: כל אחד, על אף הטעויות הטקטיות, כל אחד היה מוכן להתעמת עם ההיסטוריה ועם המיתולוגיה. רק מנהיג אחד לא היה מוכן להתעמת עם ההיסטוריה ועם המיתולוגיה: יאסר ערפאת".

לדניס רוס יש הסבר ברור לכישלונו תהליך אוסלו:

רבין ופרס קבלו החלטה היסטורית; ערפאת רק נקט בצעד טקטי… ערפאת הלך על אוסלו אחרי מלחמת המפרץ הראשונה לא משום שהוא בחר בדרך זו אלא משום שלא הייתה לא ברירה… אוסלו היה גלגל ההצלה שלו… הוא מעולם לא הכין את עמו לשלום ומעולם לא דיבר על פשרות כואבות למען השלום… להיפך, הוא הבטיח שהוא יקבל את הכל והוא המשיך את ההסתה נגד ישראל… ערפאת מעולם לא גינה את אלו שהשתמשו באלימות נגד ישראלים. מאז תחילת תהליך אוסלו, הוא מעולם לא הצהיר כי פיגועי טרור הם דבר פסול.

רוס מספר בספרו כי אחד הפלסטינים בקמפ דייויד אמר לו: "היינו זקוקים לדוד בן-גוריון, אך קבלנו את יאסר ערפאת". אך למרבה הצער, טוען רוס, גם לאחר מותו של ערפאת קשה להצביע על שינוי:

כל עוד והפלשתינים לא ילמדו מן העבר אלא יכחישו אותו או ימציאו אותו, התנהגותם לא תשתנה… אצלם, להיות קורבן הפך לאסטרטגיה.

רבים כבר שכחו, אבל גם בתקופת שלטונו של רבין, ערפאת היה רחוק מלשתף פעולה: בזמן חתימת הסכם "עזה-יריחו" בקהיר במאי 1994, ערפאת סירב לחתום על ההסכם ועשה הצגה מול המצלמות בנוכחותם של רבין, פרס, נשיא מצרים ושרי החוץ של ארצות-הברית ורוסיה.

אחרי ההסכם, ביקר ערפאת ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, ובנאום שנשא שם במסגד (והוקלט), הוא השווה את הסכמי אוסלו להסכמי חודיבייה, שנחתמו בשנת 628 בין מוחמד לבין אויביו בלית-בררה, כאשר מוחמד היה בעמדת חולשה, והופרו ברגע שמוחמד התחזק דיו. מיד עם כניסתו לעזה, ערפאת הכניס איתו נשקים אסורים על-פי הסכמי אוסלו והקים מערכת הסתה נגד ישראל בכלי תקשורת ובבתי ספר. כל זה נעשה בלי רצח רבין, בלי נתניהו כראש ממשלה ותחת האופוריה של "מאה שנות שלום".

הטענה שתהליך אוסלו נכשל בשל רצח רבין אינה אלא מיתוס. ההיסטוריה מורה כי התהליך נכשל בעיקר משום שערפאת חתם על ההסכם הראשון בלית ברירה, בעת שהיה תחת סכנה של קריסה פיננסית ונידוי בינלאומי, והוא מעולם לא התכוון לסיים את הסכסוך עם ישראל ולממש את הצהרותיו. רבין לא היה מציע יותר ממה שברק הציע בקמפ-דייויד, וגם איתו היה ערפאת מגיע במוקדם או במאוחר לרגע הפיצוץ.

שלמה בן-עמי התלונן מספר פעמים כי ישראל ויתרה על המיתוסים שלה למען המציאות ולמען השלום, בעוד שהפלסטינים לא מוכנים לעשות ויתור כזה. כנראה שויתור על מיתוסים קשה מדי גם עבור אלה שכל-כך קיוו לשלום, עד שאמונה במיתוסים היא היחידה היכולה לספק עבורם נחמה.