הפולמוס המתוקשר סביב סוגיית הליכודניקים החדשים חשף לציבור הרחב את הבעייתיות של שיטת הפריימריז, אך השאיר פתוחה את שאלת החלופה הראויה. ובכן, החלופה הראויה קיימת והיא אומצה בהצלחה על ידי 37 מדינות. הגיע הזמן שישראל תהיה המדינה ה 38 ברשימה זו.
על פניו, פריימריז הן דרך דמוקרטית לבחור את מועמדי המפלגות לכנסת. בפועל, הן בחירות פיקטיביות ומושחתות. פיקטיביות, משום שהמועמדים לא נבחרים לפי תכניותיהם, הישגיהם ואישיותם אלא לפי עסקאות שנרקמות בין קבוצות התפקדות מאורגנות. מושחתות, משום שהמועמדים נאלצים ליישר קו (לרוב בחוסר תום לב) עם דרישותיהן וציפיותיהן של הקבוצות המאורגנות, ומשום שלעתים מועמדים רוכשים קולות מעסקנים מפלגתיים. לראשי ההתפקדויות המאורגנות אין אשליות לגבי אמינות המועמדים שנשבעים להם אמונים. אך מבחינתם העיקר שהח"כים יצייתו. ניתן להבין את השיקול התועלתני הזה, אך השלכתו היא תגמול האופורטוניזם והרמאות.
שיטת הפריימריז מתמרצת ניצול של פטנט שזוהה בקלות ע"י המוח היהודי: לפקוד אלפי אנשים על בסיס של אג'נדה משותפת כדי לכופף את המועמדים והח"כים לאג'נדה זו. בליכוד, למשל, קבוצות מאורגנות כוללות בין השאר את תושבי יהודה ושומרון; את וועדי העובדים של התעשייה האווירית, של רשות שדות התעופה, ושל אגד; ואפילו קבוצה של קבליסטים. היועץ המשפטי של הליכוד, עו"ד אבי הלוי, כינה את התפקדות הליכודניקים החדשים "מניפולטיבית." אך מה הופך את התפקדות זו ליותר מניפולטיבית מאשר התפקדויות אחרות שבאו אף הן למשוך את הליכוד לכיוונם?
מתנגדי הליכודניקים החדשים טוענים שהם אנשי שמאל מתחזים ושאינם באמת מזדהים עם חוקת הליכוד. אינני יודע אם טענה זו נכונה. אך מה עם הסתירה בין האג'נדה הסוציאליסטית של מתפקדי וועדי העובדים לבין התפיסה הכלכלית הליברלית של הליכוד? (סעיף 1.ז של חוקת המפלגה). מתפקדי יו"ש טוענים שהם שומרי הסף של סעיף 1.ב של חוקת הליכוד (יישוב כל חלקי הארץ), אך אפשר גם לטעון שמדיניותם סותרת את סעיף 1.ה של החוקה (עליונות החוק ושוויון זכויות לכל). ואם תמיכה בפתרון שתי מדינות היא חתרנות, מדוע לא נפסלה חברותו של רה"מ לאחר נאום בר-אילן? הנקודה היא שאם מתחילים לפסול מתפקדים בטענה שהם חתרנים, ועוד על בסיס של חוקה שנתונה לפרשנות, הרי שאף אחד לא חסין.
הבעיה היא לא הליכודניקים החדשים אלא שיטת הפריימריז, שאותה צריך ואפשר לנטרל.
כמו ברוב הדמוקרטיות בעולם (65%), שיטת הבחירות בישראל היא רשימתית-יחסית (המושבים בפרלמנט מחולקים בין הרשימות באופן יחסי למספר הקולות שהן קבלו ביום הבחירות). אולם בניגוד לרוב דמוקרטיות אלו, ישראל חוסמת את הרשימות המתמודדות מדין הבוחר. מתוך 44 הדמוקרטיות הנוהגות בשיטה הרישמתית-יחסית, 37 (דהיינו 84%) מאשפרות לבוחר לדרג את המועמדים ברשימה שעבורה הוא מצביע. ישראל שייכת למיעוט של מדינות דמוקרטיות (16%) שבהן הרשימות הן "סגורות."
בשיטת הרשימות הפתוחות, לעומת זאת, הבוחר מקבל דף עם שם המפלגה ורשימת מועמדיה. הוא בוחר לא רק במפלגה אלא גם במועמדים. יש וריאציות לשיטה זו (מספר המועמדים שניתן לסמן משתנה ממדינה למדינה, והסימון יכול להיות בגדר של זכות או של חובה). מיקום המועמדים ברשימה נקבע על ידי הבוחר עצמו, אשר יכול לסמן מתמודדים אך ורק ברשימה שעבורה הוא מצביע. בחירת המועמדים בשיטה הרשימות הפתוחות היא יותר עניינית ופחות נתונה למניפולציות מאשר בשיטת הפריימריז. המועמדים נידונים על ידי הבוחר עצמו ולא על ידי קבוצות אינטרס וקבלני קולות. המפלגות מרכיבות את רשימתן כרצונן (מינוי אישי של יו"ר המפלגה, ועדה מסדרת, מועצת חכמים, מרכז המפלגה, או פריימריז), אך הרשימות מוגשות לבוחר ולא נכפות עליו, ויש לו את המילה האחרונה לגבי הרכב הרשימה.
שינוי כזה מחייב חקיקה, והסיכויים לגייס עבורה רוב עשויים להיות גבוהים יותר אם השיטה תהיה אופציונאלית (כלומר, אם המפלגות תהיינה רשאיות אך לא חייבות לאמץ את השיטה). למפלגות יהיה תמריץ לפתוח את רשימותיהן, משום שבוחר שמתלבט בין שתי מפלגות דומות יעדיף את רשימה המאפשרת לו להשפיע על הרכבה. גם למפלגות פרסונליות יהיה תמריץ לפתוח את רשימותיהן על מנת להדוף את תדמיתן הלא דמוקרטית מבלי לאמץ את שיטת הפריימריז המקלקלת.
אי אשפר לבוא בטענות לליכודניקים החדשים על כך שגם הם עלו למרגש אחרי שהבינו את כללי המשחק. לזכותם ייאמר שהם יצרו דיון ציבורי על הצורך לתקן את שיטת הבחירות. בפתיחת הקמפיין של הליכוד בבחירות של 2015, התחייב רה"מ "לשנות את השיטה" תוך 100 יום מתחילת כהונת ממשלתו הנוכחית. עדיין לא מאוחר מדי לקיים את הבטחה זו. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לרפורמה שעשויה לשפר את רמת נבחרי הציבור ולצור זיקה בינם לבין בוחריהם.