אפשר להסכים לזכות השיבה: האמת על בעיית הפליטים (מידה, 3 אוקטובר 2013)

לישראל אין בעיה להסכים לזכות השיבה, על בסיס החלטות האו"ם בעניין • זאת מכיוון שעל-פי החלטות אלו מי שמוגדר היום כפליטים הם לא יותר מ-50,000 איש, ברובם זקנים, וכי למספר דומה של יהודים מגיעים פיצויים ממדינות ערב • הבעיה היא, כמובן, הפלסטינים וארגוני הסיוע שלהם, המפיצים את הבדותה בדבר "צאצאיהם של הפליטים" המגיעים כיום לכדי 5 מיליון נפשות • ד"ר עמנואל נבון קורא לישראל לחזור להלחם על האמת

בנאום שנשא השנה בעצרת הכללית של האו"ם תבע יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, פיתרון לסוגיית הפליטים הפלסטינים על-פי ההחלטה מס' 194 של העצרת הכללית של האו"ם. בנרטיב הפלסטיני, החלטה זו, שאומצה בשנת 1948, מעניקה לפליטים הפלסטינים ולצאצאיהם זכות חוקית להתיישב במדינת ישראל ולתבוע את זכויות הקניין שלהם על הנכסים ועל האדמות שהם איבדו ב-1948. ובכן הגיע הזמן להעמיד את הדברים על דיוקם.

העובדה הראשונה היא שהחלטות העצרת הכללית הן המלצות בלבד. בניגוד להחלטות מועצת הביטחון, הן אינן מחייבות במשפט הבינלאומי. החלטה 194 אינה יוצאת דופן: היא המלצה שאינה מחייבת. על כן, גם אם החלטה זה הייתה מכירה בזכות הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לחזור לישראל (וההחלטה אינה מכירה בזכות כזו), הרי שלא ניתן היה "לדרוש" מישראל ליישמה.

סעיף 11 של החלטה 194 אומר בין השאר כי "הפליטים שירצו לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יוכלו לעשות זאת בהקדם האפשרי, ויישלמו פיצויים כספיים לאלו שיבחרו לא לשוב".

ההחלטה אינה מתייחסת ל"פליטים פלסטינים" אלא ל"פליטים", שכן היא התקבלה כאשר הסכסוך במנדט הבריטי הוליד תופעת פליטים כפולה: פליטים ערבים ופליטים יהודים. ההחלטה מציעה שני פתרונות אפשריים: שיבה או פיצויים. אך, חשוב מכל, ההחלטה מתייחסת לפליטים עצמם ולא לצאצאיהם העתידיים. נקודה מרכזית זו נוגעת לליבה של בעיית הפליטים: הפלסטינים טוענים שהמעמד של פליט וזכות השיבה חלים לא רק על הפליטים עצמם אלא גם על צאצאיהם לדורי דורות. לטענה זו אין בסיס במשפט הבינלאומי ואין אח ורע בהיסטוריה של המאה ה-20.

תופעה הפליטים הפכה לנפוצה ודרמטית במאה ה- 20. היו חילופי אוכלוסייה של 2 מיליון אנשים בין תורכיה לבין יוון ב-1923. ב-1937, ועדת פיל הציעה חילופי אוכלוסיות בין יהודים לבין ערבים כחלק מתכנית החלוקה של המנדט. לאחר מלחמת העולם השנייה, כ-14 מיליון גרמנים גורשו ממזרח אירופה והפכו לפליטים. החלוקה של תת-היבשת ההודית גרמה לתופעת פליטים כפולה: כ-7 מיליון פליטים הינדים וכ-7 מיליון פליטים מוסלמים (אליהם הצטרפו עוד 10 מיליון פליטים עם הפילוג בין מערב למזרח פקיסטן ב-1971). גם החלוקה של המנדט הבריטי בארץ ישראל גרמה לתופעת פליטים כפולה, אם כי בממדים אחרים: כ-600,000 פליטים ערבים עם הקמתה של מדינת ישראל, וכ-900,000 פליטים יהודים שגורשו ממדינות ערב ומאיראן בעקבות מלחמת העצמאות, מבצע קדש, ומלחמת ששת הימים. בסך הכל, היו בשנת 1948 כ-60 מיליון פליטים בעולם, כך שהפליטים הפלסטינים היוו אז רק אחוז אחד מכלל מספר הפליטים בעולם.

את אותם פליטים ערבים ניתן היה לקלוט במדינות ערב בעלות אותה השתייכות אתנית, אותה תרבות, אותה שפה, ואותה דת. במקום זה, מנהיגי מדינות ערב השאירו את הפליטים במחנות והשתמשו בהם בצורה צינית כקלף מיקוח נגד ישראל. במקום לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, מדינות ערב עשו את הכל כדי להנציח אותה. בעוד נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) הוקמה כדי לפתור את בעיית הפליטים העולמית, 'סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם' (UNRWA) הוקמה כדי להנציח את בעיית הפליטים הפלסטינים.

על אף שהפליטים הפלסטינים היוו רק אחוז אחד של כלל הפליטים בעולם בשנת 1949, הם הפליטים היחידים שעבורם הוקמה סוכנות מיוחדת באו"ם, הפועלת במקביל לנציבות האו"ם לפליטים (UNHRC) האחראית על כל שאר הפליטים בעולם. לכפילות המוסדית הבלתי-מוצדקת הזאת ישנן השלכות מרחיקות לכת, מכיוון ששני המוסדות מגדירים את המושג "פליט" בצורה שונה. עבור נציבות האו"ם לפליטים, פליטי הוא מי שגורש מארצו, אך עבור אונר"א הגדרה זו חלה גם על צאצאיהם של הפליטים. בגלל שתי ההגדרות השונות האלו, מספר הפליטים הכללי בעולם ירד מ-60 מיליון בשנת 1948 ל-15 מיליון היום, ואילו מספר ה"פליטים" הפלסטינים עלה מ-600,000 ל-5 מיליון באותו זמן.

הגיע הזמן לשים קץ לסטנדרט הכפול האבסורדי והבלתי מוצדק הזה. אין שום סיבה שההגדרה והסמכות של נציבות האו"ם לפליטים לא יחלו על הפליטים הפלסטינים. הדבר, מן הסתם, יגרום ל"צמצום" מספר הפליטים הפלסטינים לבערך 50,000 איש, אשר רובם כבר קשישים. לחילופין, על האו"ם להחיל את האלגוריתם של אונר"א על כל פליטי העולם. לפי ההיגיון הזה, צאצאיהם של מיליוני גרמנים צריכים לחזור לפולין ולהונגריה, בעוד צאצאיהם של ההודים והפקיסטנים צריכים לעבור את הגבול בין שתי המדינות בכיוון ההפוך.

המשמעות האמיתית של החלטה 194 היא שהפליטים האמיתיים של 1948, בין אם הם ערבים או יהודים, יכולים לחזור לבתיהם או צריכים לקבל פיצוי. אם כך, לא תהיה בעיה לישראל לקבל 50,000 פליטים פלסטינים קשישים, ולא תהיה בעיה לפליטים היהודים לקבל פיצויים כספיים ממצרים, מלוב, ומעיראק. על כן, על ישראל להודיע כי היא מוכנה להיענות לדרישתו של עבאס לגבי יישום של החלטה 194, וזאת אך ורק על מנת לחשוף את השקר הגדול לגבי שאלת הפליטים הפלסטינים.

הצהרה רטורית כזו תהיה הזדמנות להוכיח שיש 50,000 פליטים פלסטיניים ולא 5 מיליון, ושלמספר דומה של פליטים יהודים מגיע פיצוי כספי ממדינות ערב.

החלטת האו"ם המחייבת לגבי הפליטים היא החלטה 242 של מועצת הביטחון, הקוראת "לפיתרון צודק של בעיית הפליטים". וכפי שהסביר ארתור גולדברג, שגריר ארה"ב באו"ם בזמן ניסוח ההחלטה: "החלטה 242 מתייחסת לפליטים ערבים ויהודים, כאשר נוצרה כמות דומה של פליטים בשני הצדדים".  אך פיתרון לבעיית הפליטים לא עניינה את המנהיגים הערבים בעבר ולא מעניינת אותם היום. הצהרתו של ראלף גרוואי, מנכ"ל אונר"א לשעבר, לא התיישנה מאז שנאמרה בשנת 1957: "מדינות ערב לא רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן רוצות להשאיר את הפצע פתוח, כנשק נגד ישראל. לא אכפת להם מגורל הפליטים".

שאלת הפליטים היא אחד המכשולים העיקרים להשגת הסדר בין ישראל לבין הפלסטינים. כל עוד והשאלה הזאת תהיה מבוססת על טענות שקריות, לא ניתן יהיה לפתור אותה. על כן הגיע הזמן לומר את האמת, והצהרה דרמטית ישראלית בדבר החלטה 194 תהייה הזדמנות לחשוף את האמת. אם ישראל לא תתחיל לומר את האמת, אף אחד לא יעשה זאת במקומה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.