מנדלה: למרות הכל, מנהיג גדול (מידה, 9 דצמבר 2013)

למרות ידידותו העמוקה עם טרוריסטים כמו יאסר ערפאת, מועמר קדאפי ופידל קסטרו, נלסון מנדלה ייזכר – ובצדק – כאחד המנהיגים הגדולים של המאה ה-20 • היכולת לסלוח ולהכיל את הניגודים הרבים שבארצו, התעוזה לשתף את הלבנים בשיקום המדינה, ומעל לכל – היותו ליברל ודמוקרט אמיתי, הופכים את מנדלה לאחת מדמויות המופת של ימינו

זכור לי עדיין היום שבו נלסון מנדלה שוחרר מהכלא. הייתי תלמיד בתיכון, וראיתי בו גיבור ששילם מחיר אישי על מאבק צודק. עם הזמן, וככל שלמדתי יותר אודות מעשיו, דעתי עליו נעשתה פחות חד-ממדית.

ההישג הדגול של מנדלה, בעיניי, הוא לא סוף שלטון האפרטהייד. שלטון זה נדון ממילא לקריסה בגלל סוף המלחמה הקרה. ארה"ב ובריטניה שמרו על הממשלה הלבנה בפרטוריה כדי שברית-המועצות לא תשתלט על מדינה בעלת משאבים טבעיים אדירים, מקורות אורניום, וטכנולוגיה גרעינית. אם השלטון הסובייטי היה מחזיק מעמד עוד עשר שנים, מנדלה היה יושב בכלא עוד עשר שנים. המערב הפגין צביעות (או ריאליזם?) כלפי שלטון האפרטהייד, כאשר הוא גינה אותו בפומבי אך שמר עליו בכל כוחו כדי שברית-המועצות לא תקטוף את דרום אפריקה. רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר נטשו את פרדריק דה-קלרק רק מהרגע שניצחונם מול ברית-המועצות היה מובטח.

אין הדברים באים לגרוע מתרומת המאבק של מנדלה לסיום האפרטהייד, אך בשורה התחתונה הוא לא היה משתחרר מהכלא אלמלא נרגעו חששות המערב מפני השתלטות סובייטית.

לעומת זאת, ההישג הדגול של מנדלה היה המעבר השלטוני המוצלח למשטר דמוקרטי ליברלי: ללא שפיכות דמים, ללא נקמות, ללא הברחת הלבנים וללא הפיכתה של דרום-אפריקה למדינה כושלת.

מנדלה לא היה נקמן והוא היה בעל אופי אציל. הוא ידע לסלוח כשצריך, והעדיף להיות חכם במקום להיות צודק. לאחר שנבחר לנשיאות, הוא כיבד בפומבי את זכרם של הבורים (מייסדי שלטון האפרטהייד) שנפלו במלחמתם מול הבריטים, ואף הגדיר את דניאל טרון, לוחם גרילה בורי, "לוחם חירות" של דרום אפריקה. הוא לבש חולצה מקבוצת הרוגבי 'ספרינבוק', שסימלה את ההפליה נגד שחורים בנבחרות הספורט בתקופת האפרטהייד, והוא אף הגיע לביקור תנחומים אצל אלמנתו של הנריק ורוורד, אחד האדריכלים של שלטון האפרטהייד.

בניגוד למנהיגים אפריקנים אחרים, כמו רוברט מוגבה ברודזיה (זימבבווה) השכנה, הוא לא נקם בלבנים ולא הבריח אותם. הוא לא ערך משפט פומבי של פשעי האפרטהייד, אלא בחר בוועדה לאומית לאמת ולפיוס. מהלך נבון זה היה קריטי כדי למנוע קרע ושפיכות דמים, וכדי להבטיח את עתידה של דרום-אפריקה. אמנם, לא כל הלבנים נשארו, אך בניגוד למה שארע למשל באלג'יריה בשנת 1962, הם לא ברחו בהמוניהם.

על-אף שכנער היה מנדלה מרקסיסט – דבר כמעט בלתי-נמנע עבור אפריקני מדוכא בשנות ה-50 – הוא לא היה קומוניסט. עם הזמן הוא התבגר, והנאמנות שלו לדמוקרטיה הייתה אותנטית. כאמור, הוא לא היה יוצא מן הכלא לולא הקריסה של ברית-המועצות, אך גם אם הוא היה נבחר לנשיאות דרום-אפריקה בתחילת שנות ה-80, ספק אם הוא היה הופך את דרום אפריקה למדינה פרו-סובייטית.

עם העברת השלטון לידיהם, דרשו רבים ב-ANC (הקונגרס האפריקני הלאומי) את הלאמת כל המכרות והשתלטות כוחנית על נכסי הלבנים, אך מנדלה סירב. כנגד זאת, הוא החליט לשמור על הרכוש הפרטי, על הפרדת הרשויות, ועל "השלטון הבורגני". מנדלה לא נכנע משום שהוא היה דמוקרט ומשום שהוא הבין שלדרום-אפריקה לא יהיה עתיד אם היא תלך בדרך של אלג'יריה או של זימבבווה.

לגבי ישראל והיהודים, מנדלה מעולם לא נגרר לאנטי-ציונות, ובוודאי לא לאנטישמיות. המעסיק הראשון שלו, לאזר סידלסקי, היה עורך-דין יהודי, שאותו מנדלה תמיד המשיך לכנות "הבוס שלי". בספר הזיכרונות שלו טרח מנדלה לציין כי היהודים תמיד היו שותפים למלחמה באפרטהייד, כמו ארתור גולדרייך, שהחביא את מנדלה בשנות ה-60, או בנימין פודרונד שבשנת 1961 עזר לו לארגן הפגנה בלתי-חוקית. למנדלה היו חברים יהודים רבים, שרובם עלו לארץ.

למרות הנטייה שלו לסלוח, למנדלה היה קשה לסלוח לישראל על שיתוף הפעולה שלה עם שלטון האפרטהייד. אך גם כאן, צריך לשים את הדברים בפרופורציה: בשנות ה-60, ישראל פיתחה יחסים הדוקים עם מדינות אפריקה והעניקה להן תמיכה חקלאית, רפואית, וצבאית. במלחמת יום כיפור, מדינות אפריקה ניתקו את יחסיהן עם ישראל כתוצאה מלחץ מאסיבי ממדינות ערב (בעיקר לוב וסעודיה) ומחרם הנפט, בצעד שאינו אלא בגידה לכל דבר ועניין. במצב זה, בו ישראל מצאה את עצמה מבודדת בזירה הבינלאומית, היא הגיבה לבגידה הדיפלומטית של אפריקה עם התקרבות לדרום-אפריקה של האפרטהייד.

מי שהוביל את מדיניות ההתקרבות לדרום-אפריקה היה יצחק רבין (עובדה היסטורית שמפלגת העבודה אוהבת לשכוח). אך רמת שיתוף הפעולה של ישראל עם דרום-אפריקה בשנות ה-80 לא הייתה שונה, יחסית, מזו שהייתה עם ארצות-הברית, בריטניה, או צרפת. ישראל אמנם שיתפה פעולה עם פרטוריה, אך שלטון האפרטהייד החזיק מעמד עד סוף המלחמה הקרה בגלל ארצות-הברית ובריטניה, לא בגלל ישראל.

אך מנדלה לא היה אנטי-ציוני. ב-1993, הוא הצהיר: "אנו מכירים בלגיטימיות של הלאומיות הפלסטינית, כפי שאנו מכירים בלגיטימיות של הציונות כלאומיות יהודית. אנו עומדים על זכותה של ישראל לחיות בגבולות בטוחים, אך באותה מידה אנו תומכים בזכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית". יחד עם זאת, מנדלה לא הבחין בין לוחמי חירות אמיתיים כמוהו, לבין ג'יהאדיסטים קיצוניים שהשתמשו בשפת זכויות האדם בציניות. הוא מעולם לא התנער מחברותו עם מועמר קדאפי או עם יאסר ערפאת.

האם זו הייתה תמימות, עצלנות, או נאמנות עיוורת לחברים? אין לדעת. אך מנדלה מעולם לא ערער על זכות העם היהודי להגדרה עצמית. ולמעשה, עמדותיו בעניין הסכסוך הישראלי-ערבי לא היו שונות מאלו של השמאל הציוני. אמנם, בנאומו מול המועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית ב-2 באוקטובר 1999, מנדלה הצהיר כי עדיף להשיג צדק בדרכי שלום, אך אם הדבר לא מתאפשר האלימות מוצדקת. הוא התכוון לנסיגת ישראל לקווי הפסקת האש של 1949 ולא ל"שחרור כל פלסטין", כעמדתו של אש"ף. יחד עם זאת, זו אכן אמירה חמורה ביותר, מכיוון שהיא מצדיקה אלימות ומשום שאש"ף מעולם לא הסתפק ב"שחרור" של יהודה ושומרון בלבד.

גם דברי ההספד של מנדלה על ערפאת ב-11 בנובמבר 2004 מעוררים תמיהה ובחילה. מנדלה טען שערפאת דאג עמוקות לחירות של כל עמי העולם, שהוא היה איש של חשיבה, ושמותו הוא אבדה לכל אלו שנלחמים על חירותם. קשה לדעת אם הייתה זו תמימות או עיוורון מוחלט כלפי אלו שהוגדרו אצל מנדלה כ"לוחמי חופש". אך אלו דברים בלתי-נסבלים, ולא ניתן להתעלם מהם כששופטים את מנדלה. מנדלה היה איש אמיץ ואציל שהשכיל לרפא את הפצעים של דרום אפריקה עם סלחנות, עם חן, ואף עם חוש הומור. אך חוסר היכולת, או הרצון מצדו להיות ביקורתי כלפי מי הוגדר אצלו "לוחם חירות" (והרשימה כוללת גם את פידל קסטרו) היה חסרון חמור.

על אף החסרונות האלו, מנדלה היה אחד המנהיגים הגדולים של המאה ה-20. הוא הפגין אומץ במאבק הצודק נגד האפרטהייד, והפגין חכמה רבה במעבר השלטוני שהוא הוביל. הוא לא נגרר לפופוליזם ולשנאה כמו רבים מחבריו ב-ANC, והוא היה דמוקרט אמיתי. קשה לסלוח לו על העובדה שהוא המשיך לשיר בפומבי את השיר "נשבענו להרוג את הלבנים" ושהוא כינה את עראפת "מנהיג גדול", אך איך ניתן שלא לסלוח לאדם כזה, שידע לסלוח לאלו שכלאו אותו למשך שלושה עשורים? מנדלה היה רחוק מלהיות מושלם, אך הוא ייזכר כאחת הדמויות המובילות והחיוביות של המאה ה-20.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.