רק בישראל: סוציאל-דמוקרטיה (מידה, 19 מאי 2013)

"סוציאל-דמוקרטיה" היא אחת ממילות המפתח בפוליטיקה הישראלית, אך מעט מדי אנו טורחים לברר היכן בדיוק מתקיים מודל שלטוני מסוג זה ומהן המגמות החברתיות והכלכליות שיוצר המשטר שבא לדאוג לנו "מן העריסה ועד לקבר". מסתבר שבזמן שבו ישראל רוצה להיות אירופה, מדינות אירופה כבר מזמן הבינו שההוקוס-פוקוס הסוציאל-דמוקרטי מוביל לפשיטת-רגל ולמשברים חברתיים

בשיח הפוליטי, התקשורתי והאקדמי במדינת ישראל, למונח "סוציאל-דמוקרטיה" קונוטציה חיובית, בעוד ל-"ניאו-ליברליזם" קונוטציה שלילית. הליברליזם הכלכלי מוצג במחוזותינו כאכזרי וקיצוני, בעוד הסוציאל-דמוקרטיה מוצגת כמתונה וצודקת.

שלי יחימוביץ תרמה רבות להפיכת המונח "סוציאל-דמוקרטיה" לבון-טון. היא רואה במדינות אירופה, הסוציאל-דמוקרטיות כביכול, מודל רצוי לחיקוי. אך יש כאן אירוניה כפולה: ראשית, בשנת 1985 הייתה זו מפלגת העבודה שהובילה את התכנית הכלכלית לייצוב המשק, תכנית ניאו-ליברלית לכל דבר ועניין. שנית, כבר מזמן ויתרו מדינות אירופה על המודל הסוציאל-דמוקרטי, והמדינות המעטות שטרם עשו זאת שוקעות במעגל סגור של צמיחה אפסית ואבטלה גבוהה.

צירוף שם התואר "דמוקרטי" לשם עצם צריך בדרך כלל לעורר חשדנות. המדינות המגדירות את עצמן כ"רפובליקות דמוקרטיות" – למשל, ה"רפובליקה הדמוקרטית" של מזרח גרמניה לשעבר – עושות זאת דווקא מכיוון שאינן דמוקרטיות. למעשה, המושג "סוציאל-דמוקרטיה" עצמו נוצר מכיוון שהמהפכה ברוסיה הקימה דיקטטורה סוציאליסטית שכינתה עצמה "דמוקרטיה עממית". הסוציאליסטים האירופאים רצו להיבדל מן המשטר הסובייטי, ולכן קראו לעצמם "סוציאל-דמוקרטים". במקום מהפכה, הם ביקשו לחולל מעבר הדרגתי מקפיטליזם לסוציאליזם, באמצעות חקיקה ותוך השתתפות בבחירות.

לאחר מלחמת-העולם השנייה, מדינות מערב-אירופה הרחיבו את מעורבות הממשלה במשק וסיפקו שירותים חברתיים חדשים כגון ביטוח בריאות ופנסיה. למפלגות השמרניות היה חלק ניכר בבניית מדינת הרווחה. בגרמניה, לודוויג ארהארד בנה את ה-Soziale Marktwirtschaft (כלכלת שוק חברתית) מטעם המפלגה הנוצרית, והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית עלתה לשלטון בפעם ראשונה רק ב-1969. בצרפת, שארל דה-גול השמרן הקים את הביטוח הלאומי. בבריטניה, מפלגת העבודה מילאה תפקיד מוביל ביישום החלקי של המודל הסוציאל-דמוקרטי.

הסוציאל-דמוקרטיה כהשקפה ושיטת-משטר ייחודית מעולם לא יושמה, שהרי לא קיימת אף דוגמה של מדינה סוציאליסטית ודמוקרטית. באירופה, הורחב תפקיד הממשלה בכלכלה ונחקקו חוקים חברתיים, אך לא התבצע מעבר מקפיטליזם לסוציאליזם. בפועל, יושם מודל קיינסיאני, שמטרתו אינה לפרק את הקפיטליזם אלא להציל אותו מעצמו.

מדינת הרווחה האירופית נכנסה למשבר החל משנות ה-70, בשל "סטגפלציה" (שילוב של צמיחה נמוכה ואינפלציה גבוהה), הזדקנות האוכלוסייה והגלובליזציה. תופעות אלו אילצו את מדינות אירופה לצמצם את הוצאותיהן ולשחרר את כוחות השוק כדי לעודד צמיחה. בריטניה הובילה את הרפורמות בשנות ה-80 בהנהגת מרגרט תאצ'ר השמרנית, וגרמניה בשנות ה-90 בהנהגת גרהרד שרדר הסוציאל-דמוקרטי.

אם כן, המודל הסוציאל-דמוקרטי יושם רק באופן חלקי במערב-אירופה, ולאו דווקא על-ידי מפלגות סוציאל-דמוקרטיות. הוא אמנם תרם להישגים הכלכליים והחברתיים של שנות ה-50 וה-60, אך המשבר הכלכלי והשינויים המבניים שחלו בשנות ה-70 הפכו אותו לנטל. רק המדינות שהשתחררו ממנו (כבריטניה וגרמניה), חזרו למסלול של צמיחה ואיזון תקציבי.

צרפת, כדוגמת-נגד, מעולם לא ביצעה את הרפורמות הנדרשות. כתוצאה מכך היא נמצאת בגרעון תקציבי ברציפות מאז שנת 1974, וסובלת מצמיחה אפסית ומאבטלה גבוהה. המסים הגבוהים חונקים את הכלכלה, אך המדינה זקוקה להם כדי לממן מנהל ציבורי מנופח. ב-1981, הסוציאליסטים עלו לשלטון וניסו להציל (ואף להעמיק) את המודל הסוציאל-דמוקרטי. הם הלאימו חברות, העלו מסים, והגדילו את ההוצאות הממשלתיות. בשל מדיניות זו התרחשה בריחת הון מסיבית, דירוג האשראי של צרפת ירד, והחברות של צרפת בקהילה הכלכלית האירופית ובמערכת הפיננסית האירופית מצויה בסיכון.

בתוך שנה וחצי (ב-1983) מתחילת יישום המודל, ביצעה הממשלה הסוציאליסטית סיבוב פרסה וחזרה לאורתודוקסיה כלכלית. הממשלה הסוציאליסטית של ליונל ז'וספן (2002-1997) הפריטה יותר חברות ממשלתיות מאשר הממשלות השמרניות שקדמו לה. לפני שנה, הסוציאליסטים שוב עלו לשלטון בצרפת. הממשלה הנוכחית הבטיחה לבוחר שתשמור על מדינת הרווחה, אך למורת רוחה גילתה שחוקי הכלכלה עדיין חלים על צרפת: הכלכלה בשפל, בעלי-ההון מהגרים מצרפת, והאבטלה עברה את הסף של 10%.

הטענה האחרונה שנותרה לסוציאל-דמוקרט האדוק היא כי המודל הצליח וממשיך להצליח במדינות סקנדינביה. לפני שנבחן את הטענה באופן מהותי, כדאי להכיר את הצד ההיסטורי האפל של ה"סוציאל-דמוקרטיה" הסקנדינבית.

האמונה ביכולת הבלתי-מוגבלת של המדינה לעצב חברה מושלמת הולידה בסקנדינביה מציאות מכוערת. הממשלות הסוציאל-דמוקרטיות בסקנדינביה אימצו ויישמו את תיאורית האאוגניקה (Eugenics): "מדע" של שיפור הגזע. בין 1936 ל-1974, קידמו מדינות סקנדינביה מדיניות של עיקור (סטריליזציה), על-מנת "לטייב את האוכלוסייה". רבים נפלו קורבן למדיניות זו: 6,000 בדנמרק, 40,000 בנורבגיה, 60,000 בשוודיה. מסתבר שהניסיון להנדס את הכלכלה והרווחה עשוי להוביל למחוזות האפלים של "הנדסה חברתית", שבהם זכויות הפרט נדרסות על-ידי המדינה.

אבל גם ללא העבר המביך הזה, יש לדעת כי המודל הסוציאל-דמוקרטי הסקנדינבי אינו קיים יותר. נכון הדבר כי בשנות ה-70 ו ה-80 הכניסו ממשלות סקנדינביה את ידיהן עמוק מאוד לתוך כיסי אזרחיהן. ההוצאות של ממשלת שוודיה היוו 67% מהתל"ג ב-1993, ושיעור מס-ההכנסה הגיע עד ל-100% עבור העשירים ביותר. אלא שהתוצאות המאכזבות לא איחרו להגיע: שוודיה ירדה בסולם המדינות העשירות מהמקום הרביעי ב-1970 למקום ה-14 ב-1993. בשנת 1993, השוודי הממוצע היה עשיר פחות מאשר עמיתו הבריטי או האיטלקי.

בשל התוצאות המפוקפקות הללו, מצמצמת שוודיה את הוצאותיה מאז תחילת שנות ה-90 והופכת פחות ופחות "סוציאל-דמוקרטית". הוצאותיה הציבוריות קוצצו לשיעור של 49% מהתל"ג, ולידיעת הסוציאל-דמוקרטים הישראלים, מס החברות בשוודיה עומד על 22%, נמוך יותר מאשר בארה"ב.  בזכות הרפורמות הליברליות האלו, הכלכלה השוודית צמחה בממוצע של 2.7% לשנה בשנים 2010-1993.

שוודיה גם נותנת דוגמה למשמעת ברזל תקציבית, ממש לפי הספר הליברלי. היא הורידה את החוב שלה מ-70% מהתל"ג ב-1993 ל-37% ב-2010. באותה תקופה, שוודיה עברה מגירעון תקציבי של 11% מהתל"ג, לעודף תקציבי של 0.3% מהתל"ג. הממשלה גם התאימה את תנאי הזכאות לביטוח-לאומי כדי לקחת בחשבון את הזדקנות האוכלוסייה.

זאת ועוד, בשוודיה מכבדים את הסחר החופשי ולא משתמשים בכספי משלם המסים כדי להציל חברות כושלות, גם אם הן חברות מיתולוגיות. ממשלת שוודיה נתנה לחברת סאאב (Saab) לטבוע, ולא התנגדה למכירת וולוו (Volvo) לחברה סינית. בנוסף, שוודיה אימצה את מודל "שוברי החינוך" מבית-היוצר של מילטון פרידמן. היא מאפשרת לבתי-ספר פרטיים – המהווים היום שני-שליש מכלל בתי-הספר, להתחרות בבתי-ספר ממשלתיים, וההורים מחליטים לאן לשלוח את ילדיהם. לא רק בחינוך שוודיה מתקדמת: גם בבריאות מתקיימת במדינה תחרות בין חברות פרטיות כדי לספק שירותי בריאות ממשלתיים לאזרחים.

גם דנמרק התאימה את המודל הסוציאל-דמוקרטי למציאות של כלכלה גלובלית ושל אוכלוסייה מזדקנת. היא קידמה מיקור-חוץ והפרטה בבתי-חולים ממשלתיים. ב-2006 העלתה דנמרק את גיל הפרישה לפנסיה מ-65 ל-67. מעסיקים בדנמרק יכולים לפטר עובדים בקלות, כמו בארה"ב, והממשלה רק מספקת למפוטרים הטבות כדי לשלבם חזרה בשוק העבודה.

המדינה הסקנדינבית היחידה שממשיכה להתנהל כמו לא נלמדו בעולם לקחי הסוציאל-דמוקרטיה היא נורווגיה. אך היא יכולה להרשות לעצמה הוצאות אדירות שכאלה בזכות מקורות הנפט שלה. נורווגיה אינה חברה באיחוד האירופי משום שהיא לא רוצה, ובצדק, שהכנסות הנפט שלה יסבסדו את החקלאות הצרפתית ואת חברת איירבוס.

אם כן, באירופה הסוציאל-דמוקרטיה שייכת לעבר. אך השיח הציבורי בישראל מנותק מן המתרחש בעולם וגילה את הסוציאל-דמוקרטיה דווקא בזמן בו אירופה התייאשה ממנה. כפי שלמדה היבשת, הקדמה והשגשוג דורשים הון אנושי, יוזמה, מקסימום חירות לפרטים ומינימום מעורבות ממשלתית. במקום לחקות את החשיכה שפרשה הסוציאל-דמוקרטיה על אירופה, מוטב לעם היהודי בישראל להיות אור של חירות לגויים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.