תשכחו כל מה שידעתם על "הכיבוש" ועל "קווי 1967", והכינו את עצמכם לדבר הבא בטרנד העולמי של הכפשת ישראל: הכיבוש הציוני של הנגב • בחסות עמותות רדיקליות כמו 'עדאללה' ואחרות, נרטיב הילידות הבדואי הולך וצובר תאוצה בדעת-הקהל האירופית, וכבר התקבע בהחלטות חלק מגופי האיחוד האירופי • למרבה הצער, מה שנותן משנה תוקף לטענות אלו הוא דווקא בית המחוקקים הישראלי שכבר הספיק לאשר בקריאה ראשונה את חוק בגין, המכיר בתביעות הבעלות הבדואיות בנגב
בעוד רבים בישראל סבורים כי החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב מהווה פשרה היסטורית עם השתלטות בלתי-חוקית על אדמות המדינה, אירופה תוקפת את החוק דווקא ממקום הפוך, בטענה שישראל לא מכירה בבדואים כתושבים המקורים וכבעלים הלגיטימיים של הקרקעות שבמחלוקת. בתקשורת האירופית, הנגב אף מקבל בהדרגתיות את התואר שהיה שמור עד כה ליהודה ושומרון – דהיינו, 'שטח כבוש'.
השבועון הבריטי 'האקונומיסט' דיווח לאחרונה על העברת בסיסי צה"ל לנגב ועל הניסיון להסדיר את ההתיישבות הבדואית. העיתון טוען כי לאחר מלחמת העצמאות, ישראל ריכזה את הבדואים ב"שמורות" וכי היום היא מנצלת את הבדואים כדי לבנות את הבסיסים הצבאים שייבנו כביכול על אדמתם, בדיוק כמו שהפלסטינים הם הפועלים הבונים את בתי ה"מתנחלים" ביהודה ובשומרון. 'האקונומיסט' מבקש מהקוראים לרחם על בדואים שאדמתם נכבשת על ידי "מתנחלים" יהודים שגורשו מרצועת עזה, אשר היות והם כבר לא יכולים לכרסם אדמות ערביות ברצועת עזה, עושים זאת בנגב.
באשר למאמציה של ישראל להסדיר את ההתיישבות הבדואית הלא-חוקית, טוען 'האקונומיסט' כי –
בעוד שקבלנים ישראלים רואים בפיתוח הנגב משימה ציונית, ערבי ישראל, המהווים כחמישית האוכלוסייה, מתנגדים להתנחלות היהודית החדשה, אשר תיתן להם את ההרגשה שהם תחת כיבוש בעוד חלק מארץ שהייתה פעם שלהם.
במילים אחרות, הפיתוח של הנגב הוא ה"כיבוש" הבא של ישראל. התקשורת הבינלאומית מאשימה את ישראל ב"כיבוש" ביהודה ובשומרון והיא תובעת מישראל לסגת לאלתר מאזורים אלו. אך אם ישראל חושבת שהיא "תטוהר" מהאשמת הכיבוש לאחר נסיגה שכזו הוא טועה. האשמה זהה מחכה לישראל בנגב.
לא מדובר כאן במאמר אחד של עיתון בריטי, אלא בנטייה. הרי הפרלמנט האירופי גינה כבר ביולי 2012 את המלצות ועדת פראוור על הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, ותבע מממשלת ישראל לבטל את אימוץ המלצות הוועדה. החלטת הפרלמנט האירופי טענה כי הבדואים הם ילידי הארץ ושאדמות הנגב שייכות שלהם, וקראה ל"שמירת הזכויות של הקהילות הבדואיות, הן בגדה המערבית והן בנגב".
הערעור על ריבונותה של ישראל בנגב אינו חדש. בזמן המאבק הדיפלומטי על תכנית החלוקה בשנת 1947, ישראל נאבקה כדי שהנגב ייכלל בתוך שטח המדינה היהודית, כיוון שהדבר לא היה מובן מאליו. ועדת האו"ם (UNSCOP) אשר מונתה כדי להציע פתרון למשבר במנדט הבריטי הציעה חלוקת המנדט על-פי הנתונים הדמוגרפיים בשטח, ועל-פי שיקול זה לא הייתה הצדקה להעברת הנגב כולו למדינה היהודית.
גם לאחר קום המדינה, הקהילה הבינלאומית חזרה וערערה שוב על ריבונותה של ישראל בנגב. בשנת 1955, מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון פוסטר דולס, התחיל לקדם, יחד עם הבריטים, "תכנית שלום" (בשם "תכנית אלפא") בין ישראל לבין מצרים וירדן. התכנית כללה בין השאר ויתורים טריטוריאליים ישראליים בנגב לטובת שתי המדינות השכנות. עבור דולס ועבור משרד החוץ הבריטי, הריבונות הישראלית בנגב לא הייתה, ולא הייתה צריכה להיות, עובדה מוגמרת.
היום, הערעור על ריבונות ישראל בנגב בא מגורמים ממשלתיים ועיתונאים אירופאים אשר טוענים, בעזרת עמותות כמו 'עדאללה' (שפעילותה תועדה כבר ב'מידה') כי הבדואים הם ילידי המקום, הבעלים הלגיטימיים של הקרקעות בנגב, ושהריבונות הפורמאלית של ישראל לא מעניקה לה זכות לכפות את רצונה על הילידים. מדיניות הבדואים משלבת פעילות בשטח עם פעילות דיפלומטית ותעמולתית: רכישת קרקעות עם תמיכה כספית ממדינות כמן תורכיה וקטאר, ופעילות דיפלומטית ותעמולתית כדי להציג את הנגב כשטח כבוש על אף היותו חלק ממדינת ישראל.
ביוני 2013, הפרלמנט האירופי ערך דיון על מצב הבדואים בנגב, בעקבות אישור "חוק בגין" בקריאה ראשונה. במקביל, הנציבות האירופית דרשה מישראל "להודות" כי קווי הפסקת האש של 1949 הם למעשה הגבול הבינלאומי של מדינת ישראל. אלא שקווים אלו נולדו כתוצאה ממלחמה והיו שונים מהגבולות שהוצעו על ידי תכנית החלוקה. מדוע, אם כן, להכיר ב"כיבוש" של 1949 ולא ב"כיבוש" של 1967? לכן השלב הבא יהיה להכיר רק, בדיעבד, בגבולות של תכנית החלוקה. החלק מהגליל שנכבש במלחמת העצמאות יהיה הבא התור כדי לערר על לריבונותה של מדינת ישראל, בדיוק כמו בנגב.
מדינת ישראל "סולחת" לבדואים על השתלטותם הבלתי חוקית על אדמות מדינה, בעוד האיחוד האירופי מאשים אותה ב"טיהור אתני" נגד הבדואים. מדינת ישראל משקיעה בפיתוח הנגב ומצפה מהקהילה הבינלאומית למחיאות כפיים על השקעת משאבים בצד ה"כשר" של הקו הירוק, אך במקום זה התקשורת האירופאית הופכת את הנגב להתנחלות חדשה.
במקום לנסות למצוא חן בעיני האירופאים, על ישראל ללמוד מהם. הרי האירופאים לא מוותרים על ריבונות ולא נכנעים לקבוצות אתניות המערערות על ריבונות המדינה.
לפני כשבוע, בריטניה שלחה ספינת מלחמה לגיברלטר כדי למנוע מהדייגים הספרדים לדוג במים הטריטוריאליים של המושבה הבריטית. ובאשר לממשלת ספרד, היא דחתה לאחרונה בקשה מהארגון ETA לשחרר אסירים כחלק מהסכם שלום, בטענה ששחרור אסירים מהווה זלזול ופגיעה במערכת המשפט ובמשפחות קורבנות הטרור.
הערעור האירופי על ריבונותה של מדינת ישראל בנגב מהווה עליית מדרגה בנוסח "תכנית אלפא" של אמצע שנות ה- 1950. וכאז כן היום, על ישראל להגיב בשילוב של ציונות מעשית עם דיפלומטיה ציונית.
מבחינה הציונית-מעשית יש לדחות חוק פראוור-בגין, המהווה ויתור על ריבונות המדינה ואשר הופך למקור לערעור על ריבונותה בידי הפרלמנט האירופי ועל-ידי התקשורת האירופית.
ומבחינת הדיפלומטיה הציונית, יש לתת לאירופאים לטעום מהתרופה שלהם. האירופאים הרי לא מסתפקים בשלילת הזכויות של ישראל ביהודה ושומרון, אלא אף באים בטענות בקשר לזכויות הלאומיות של האזרחים הלא-יהודים של המדינה. על ישראל להשיב בהתאם וליזום בכנסת דיונים על הזכויות הלאומיות של הבאסקים ושל קאטאלונים בספרד, של הקורסים ושל הקאנאקים (קלדוניה חדשה) בצרפת ושל הצוענים ברחבי האיחוד האירופי. הרי מדובר בילידים, בעלי אזרחות המדינה השולטת בהם, הדורשים עצמאות או לפחות אוטונומיה תרבותית.
כל עוד ישראל לא תשיב אש לעזות המצח האירופאית, היא תמשיך לספוג פרובוקציות וערעור על ריבונותה. אם ישראל לא תפעל בכיוון זה, הרי שמהדרום תבוא הרעה.