צרפת מתקרבת לנקודת אל חזור (מידה, 13 ינואר 2016)

לאחר שיהודי נדקר על-ידי מוסלמי במרסיי, בצרפת כבר נשמעות קריאות בקהילה להסיר את הכיפות ולהסתיר מגיני דוד • מגמת ההתנכלויות האנטישמיות לא התחילה אתמול, והיא רק הולכת ומתגברת • ראש הממשלה ואלס מבטיח ביטחון וקורא ליהודי צרפת להישאר, אך ספק אם מישהו קונה את הסחורה

השבוע ציינו בצרפת את יום השנה לטרור של ינואר 2015, שפגע בעיתון שארלי הבדו ובסופר היהודי "היפר-כשר". ראש ממשלת צרפת, מנואל ואלס, הביע צער על כך שכל כך הרבה יהודים צרפתיים עוזבים, ולא בפעם הראשונה. היהודים שהיגרו מאלג'ריה לצרפת בשנת 1962 עדיין זוכרים את הסיסמה "המזוודה או ארון הקבורה". עכשיו נראה שאלג'יריה רודפת אחריהם.

כפי שפורסם בעבר ב'מידה', בשנת 2014 דיווח שירות ביטחון הקהילה היהודית של צרפת (SPCJ) על הכפלת מספר הפעולות האנטישמיות ביחס לשנה הקודמת. נתון נוסף מלמד כי בשנה זו 51 אחוזים מכלל המעשים הגזעניים בצרפת כוונו נגד יהודים. במקביל, פעולות גזעניות כלפי קבוצות אחרות ירדו ב-5 אחוזים.

עתה הסתיימה שנת 2015 עם פיגועי נובמבר בפריז. יהודי צרפת אינם אומנם היעד היחיד של הג'יהדיסטים, אך הם בחזית ולא רואים עתיד עבור ילדיהם בארץ מוצאם. יעיד על כך אירוע הדקירה שהתרחש לפני יומיים מחוץ לבית כנסת שבעיר מרסיי. צרפת לא תהיה צרפת ללא היהודים שלה, חזר ואמר ואלס באותה עצרת זיכרון לנרצחי הפיגוע בהיפר-כשר, אך נראה שזה מעט מדי ומאוחר מדי. צרפת נרדמה בשמירה, והג'יהאד הורג את אזרחיה. זה התחיל עם היהודים וממשיך עם שאר ה"כופרים".

עד כדי כך הגיעו הדברים שדווקא הנשיא הולנד, איש השמאל הצרפתי, הגביר את ההפצצות נגד דאע"ש. מצב החירום שהוכרז לאחר הפיגועים של נובמבר 2015, המאפשרים לממשלה לעצור חשודים ללא משפט, הוארך. הנשיא גם נחוש בדעתו לבצע תיקון של החוקה, על מנת לאפשר שלילת אזרחות לצרפתים בעלי אזרחות כפולה שהורשעו בפיגועי טרור נגד צרפת. השמאל הצרפתי מוחה ולא מבין: איך נשיא סוציאליסטי יכול ליישם בפועל את הרעיונות של הימין הקיצוני? "אנחנו במלחמה" הוא משיב להם בחוסר סבלנות.

נכון להיום, החוק הצרפתי מאפשר שלילת אזרחות לבעלי אזרחות כפולה, שהתאזרחו בצרפת במהלך חייהם. אם תיקון החוקה יעבור, השלילה תחול גם על מי שנולד צרפתי ומחזיק באזרחות כפולה. היות והאזרחות הצרפתית מבוססת על דין הקרקע ("jus soli"), מדובר בצעד מהפכני. כאשר נציגי השמאל מעירים להולנד כי החזית הלאומית של מארין לה-פן תומכת בצעד שלו, עונה הנשיא "אז מה?". 85% מהצרפתים תומכים בצעד הזה.

את טרגדיית יהודי צרפת ביטאה לאחרונה הסופרת אליאט אבקסיס בספרה 'עלייה' (ספר שיצא לאור בצרפת במאי 2015). מדובר ברומן אוטוביוגרפי של יהודיה צרפתיה, שמתחילה להבין בדרך הקשה כי אין עבורה עתיד במולדתה האהובה. אליאט נושמת וחיה את התרבות הצרפתית בכל רמ"ח אבריה. הוריה הגרו ממרוקו לעיר שטראסבורג בשנות ה-50; לא עלה בדעתם לעלות לישראל: הם היו צרפתים, והם עברו למולדתם התרבותית כדי ללמד ספרות צרפתית בבתי הספר של הרפובליקה. לאליאט יש קרובי משפחה שנצלו בזמן הכיבוש הנאצי בזכות צרפתים נוצרים שהחביאו אותם. אליאט לא רק אוהבת את צרפת, היא גם סומכת עליה בעת צרה.

ליתר דיוק, אליאט סמכה על צרפת עד הרצח של אילן חלימי ב-2006; עד רצח ילדי בית הספר היהודי בטולוז ב-2012; ועד ניסיון הפוגרום בבית הכנסת אברבנל שבפריז, ב-2014. כשהפכה למורה לספרות צרפתית ולפילוסופיה בבית ספר ציבורי הממוקם ב"פרבר בעייתי", גילתה אליאט שהתלמידים לא מקשיבים ומשתוללים. הספרות הצרפתית של המאה ה-17 לא בדיוק מדברת אליהם, בלשון המעטה. "המורה, זה נכון שאת יהודיה?" שואל אחד.  "עזור, אם היא רק יהודיה ולא ציונית לא נהרוג אותה" מתערב תלמיד אחר, "כי הישראלים רוצחים את אחינו בפלסטין". המנהלת נכנסת לכיתה ותולה מפה גדולה של העולם על הלוח. "מישהו יכול להצביע איפה ישראל על המפה?" היא שואלת. לאף אחד אין מושג. "מה זה משנה" אומר אחד, "היהודים בכל מקום, הם שולטים בעולם". המנהלת יוצאת. "תגידי המורה" ממשיך אחד התלמידים, "את לא חושבת שהיה מגיע לשארלי הבדו? ומה שהיהודים עושים בפלסטין, זה יותר טוב?".

הפעמון מצלצל ואליאט בורחת. אלא שהאוטו שלה מכוסה ברוק. היא נכנסת לתוך האוטו, מניחה את הראש על ההגה, ומתחילה לבכות. מישהו דופק בחלון. אוי, אחד הביריונים שבכיתה.  "המורה" הוא מנסה לנחם אותה, "זה לא כזה נורא אם את יהודיה ואם ירקו לך על האוטו. אל תבכי. אנחנו בסך הכול די מחבבים אותך".

מזל שלאליאט יש חבר. הוא מנחם אותה. אלא שבאחת השיחות ביניהם מתברר שהסבא שלו היה משתף פעולה בתקופת הכיבוש הנאצי, ושהוא הלשין על יהודים מוחבאים. לא כולם חסידי האומות. אליאט לא יכולה יותר: היא מתחילה לחשוב על הבלתי נתפס: עלייה. אך איך אפשר לעזוב את פריס היפה והאהובה? הספרות והתרבות הצרפתית הן חלק מזהותה, הן חלק ממנה. לקראת סוף הספר, אליאט יושבת על שפת נהר הסיין עם החבר. "בוא נשבע שניפגש כאן בעוד עשר שנים" הוא אומר לה. "למה את בוכה?" הוא שואל את אליאט. "כי בעוד עשר שנים, לא אהיה בצרפת" היא עונה. "אם כן, בעוד עשר שנים זו כבר לא תהיה צרפת" הוא משיב במשפט החותם את הספר.

העלייה המתגברת של יהודי צרפת היא כבר עובדה בשטח. אך בעוד שחלקם עולים לארץ, רבים מהגרים לקנדה בגלל קשיי הקליטה המקצועית בישראל. חרף ההחלטה ממשלתית להסיר חסמים (כפי שנחשף לאחרונה על-ידי יפעת אלריך כאן), יש עדיין הרבה מה לתקן. יהודי צרפת אינם זקוקים עוד לעידוד ולשיחות מוטיבציה כדי לעלות, אלא ליישום החלטות ממשלתיות דוגמת הכרה בבעלי מקצוע רפואיים ופרה-רפואיים כדי שיוכלו לעבוד ולהתפרנס.

האווירה הציבורית בצרפת לא מותירה הרבה ברירות. עוד לפני הפיגועים של 2015, שר החוץ לשעבר רולנד דומה האשים את מנואל ואלס על כך שהוא לא רוצה שהיהודים ילכו משום שאשתו יהודיה. כריסטוף בארביאר, עורך השבועון הנפוץ "לאקספרס" כתב באוגוסט 2014 כי היהודים שבורחים מצרפת הם בגדר בוגדים: "אתם צריכים להישאר" ציווה עליהם בארביאר. אנחנו נשמור עליכם ותמשיכו להיות חלק מאתנו – אבל בתנאי שתתנערו פומבית ממעשיה של ישראל ומהמדיניות הימנית של העומד בראשה. תודה רבה באמת.

אולי באמת צרפת לא תהיה צרפת יותר בעוד עשר שנים, עם או בלי היהודים. ואולי היא לא צרפת יותר כבר היום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.