ברקזיט: רע לעולם, רע ליהודים (מידה, 22 יוני 2016)

משאל העם שייערך מחר בבריטניה על פרישה מהאיחוד האירופאי הנו גורלי.  לתוצאת המשאל יהיו השלכות בינלאומיות מרחיקות לכת, כולל על ישראל.  חרף זאת, שאלת ה "ברקזיט" (האקזיט הבריטי) עוררה עניין פעוט יחסית בשיח התקשורתי הישראלי.  לאחרונה נשמעו קולות בימין הישראלי התומכים בברקזיט.  קולות אלו טועים טעות מרה.

תומכי הברקזיט בישראל מציגים שלושה טיעונים עיקריים: 1. האיחוד האירופאי מממן עמותות שמאל, בנייה פלשתינית בשטחי C, ומסמן מוצרים ישראלים המיוצרים מעבר לקו הירוק.  לכן, כל צעד שיפגע באיחוד האירופאי מבורך; 2. מפלגות הימין הפופוליסטי באירופה תומכות לא רק בברקזיט אלא גם בפירוק האיחוד האירופאי.  היות ומפלגות אלו שונאות את הערבים יותר מאשר הן שונאות את היהודים, והיות וחלק מהן מביעות אהדה כלפי ישראלי, הלוואי והן יעלו לשלטון ויפרקו במו ידיהן את האיחוד האירופאי המעצבן הזה; 3. האיחוד האירופאי הוא בכלל מבנה על-לאומי שפוגע בריבונות המדינה, ולכן מי שחשוב לו ריבונות לאומית צריך להתנגד עקרונית לאיחוד האירופאי.

שלושת הטיעונים האלו שגוים: 1. המעורבות הפוליטית והכספית אל מדינות אירופה ושל האיחוד האירופאי בסכסוך הישראלי-פלשתינית תמשיך גם אם בריטניה תפרוש; 2.  עליית המפלגות הפופוליסטיות עלולה ליצור סדר בינלאומי מסוכן, כולל לישראל; 3. האיחוד האירופאי אינו פוגע בריבונות הלאומית, אלא דווקא להיפך.

לפני שאפרט, הרשו לי שיעור קצר בהיסטוריה.

האיחוד האירופאי כפרויקט שמרני-ליברלי

האיחוד האירופאי נולד כפרויקט שמרני וליברלי (במובן הבריטי, והמקורי, של המילה).  אחד ההוגים הבולטים של רעיון "ארצות הברית של אירופה" היה וינסטון צ'רצ'יל.  כמי שהזהיר בשנות ה 1930 על הסכנה הגרמנית, וכמי שהוביל את בריטניה במלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל ידע על מה הוא מדבר.  בנאום שנשא בציריך ב 19 בספטמבר 1946, קרא צ'רצ'יל להקים "ארצות הברית של אירופה" כדי לשים קץ למלחמות ביבשת שבמרכזה עומדת מדינה (גרמניה) שגרמה לשתי מלחמות עולם.  אומנם נצחנו שוב את הדמון הגרמני בזכות ארה"ב, אמר צ'רצ'יל, אך הדמון הזה עלול להתעורר שוב.  מי שמכיר את ההיסטוריה של אירופה אינו סומך על הנס.  חבר הלאומים, הזכיר צ'רצ'יל בנאומו, נכשל משום שדווקא המדינות שהקימו אותו הן גם אלו שנטשו אותו.  אסור לחזור על הטעות הזו.

צ'רצ'יל השמרן והריאליסט רצה במבנה אירופאי משותף כדי למנוע חזרה לתסריט של שנות ה 1930, תסריט שגבתה מחיר כל כך כבד.  והרעיון של צ'רצ'יל זכה לתמיכה מכלכלנים ליברלים שראו במודל זה את הדרך היחידה לקדם כלכלה חופשית באירופה.  פרידריך פון האייק היה אחד מהם.  האייק טען כי הניסיונות לקדם שוק חופשי אמתי באירופה נכשלו בעבר בין השאר בשל היעדר מנגנון פוליטי משותף שיתגבר על הפופוליזם ועל הלאומניות.

האייק לא היה לבד.  מורו ורבו, לודוויג פון מיזס, קרא בשנת 1944 לקשור את מדינות אירופה (בעיקר גרמניה) למבנה פדראלי משותף.

המדינאים האירופאים שהקימו את אבן הפינה של האיחוד האירופאי ב 1951 (הקרוי אז "הקהילה האירופאית לפחם ופלדה") היו שמרנים נוצרים: רוברט שומן הצרפתי, קונרד אדנאואר הגרמני, ואלצ'ידה דה גספרי האיטלקי.  הם רצו לבלום הן את הלאומיות הקיצונית והן את האיום הקומוניסטי.  הצרפתים, מצדם, רצו לקשור את הגוליבר הגרמני למנגנון אירופאי שישלוט בשני מקורות מרכזים של העוצמה הגרמנית (פחם ולפדה).

כאשר שארל דה גול חזר לשלטון בצרפת ב 1958, הוא הוביל תהליך של פיוס היסטורי עם מערב גרמניה, וניסה להפוך את הקהילה הכלכלית האירופאית (שהחליפה ב 1957 את הקהילה האירופאית לפחם ופלדה) למנגנון שיבטיח את העליונות הפוליטית של צרפת ביבשת.  לכן, דה גול הטיל ווטו פעמים (ב 1963 ו ב 1967) על צירופה של בריטניה לקהילה הכלכלית האירופאית.  אלא שאז צרפת אכן נהנתה מעליונות פוליטית באירופה.  היום כבר לא.  גרמניה המאוחדת (מאז 1991) ובעלת הכלכלה העצומה הפכה לדומיננטית.  נוכחותה של בריטניה באירופה שכזו היא הכרחית.  סביר להניח שהיום דה גול לא היה משאיר את אנגליה בחוץ.  מי שמכיר את ההיסטוריה של אירופה מבין מדוע בריטניה היא משקל נגד הכרחי מול גרמניה.  אין פלא שהצרפתים מודאגים יותר מכולם מפרישה בריטית.

הרי אותם צרפתים הגו ב 1991 את רעיון המטבע האחיד כתשובה לאיחודה של גרמניה.  כפי שהצרפתים קשרו את גרמניה עם פחם ופלדה ב 1951, הם קשרו אותה עם מטבע אחיד ב 1991.  מרגרט תאצ'ר אומנם התנגדה לפדרליזם של ז'אק דלור ולמטבע האחיד של פנסואה מיטראן.  אך היא הייתה בעד קיומה של הקהילה האירופאית.  עובדה ש, בשנת 1975, תאצ'ר הובילה את הקמפיין נגד הפרישה של בריטניה בקהילה הכלכלית האירופאית (שהרי המשאל שייערך מחר אינו הראשון אלא השני).  כמו צ'רצ'יל, תאצ'ר רצתה בקהילה אירופאית שתשגיח על גרמניה, וכמו האייק היא רצתה בקהילה אירופאית שתקדם סחר חופשי.  אך היא לא רצתה שהנציבות האירופאית תכתיב מדיניות לבריטניה, והיא אכן הצליחה לבלום את ה "פדרליזציה" של אירופה.  דווקא משום כך, נוכחותה של בריטניה באיחוד האירופאי הכרחית: לא רק כדי להוות משקל נגד מול גרמניה, אלא גם כדי להשפיע על האיחוד ולדאוג לכך שהוא יישאר ליברלי ושהוא לא יפגע פגיעה מיותרת בריבונות הלאומית.

ברברים בשער

היום, נוכחותה של בריטניה באיחוד האירופאי הכרחית לא רק כדי שלא לשנות את שיווי המשקל מול גרמניה, אלא גם כדי שאירופה תהיה מאוחדת מול הגנגסטריזם הרוסי.  פוטין מנסה בכל כוחו לשנות את ההישגים הגיאופוליטיים שמרגרט תאצ'ר הובילה בשנות ה 1980 ושנשאו פרי בשנות ה 2000, דהיינו הרחבת האיחוד האירופאי וברית נאט"ו למזרח אירופה.  מה שהתחיל עם צ'צ'ניה, עם כרים ועם מזרח אוקרינה ימשיך עם המדינות הבלטיות, עם רומניה ועם פולין אם אירופה לא תהיה נחושה ומאוחדת.  ואירופה ללא בריטניה היא אירופה פחות אמיצה ואירופה שפחות עומדת על עקרונותיה.  לא במקרה, פוטין תומך כספית במפלגות אירופאיות פופוליסטיות התובעות פרישה מן האיחוד האירופאי.  פרישתה של בריטניה תהווה ניצחון עבור פוטין וכישלון למורשתם של וינסטון צ'רצ'יל ושל מרגרט תאצ'ר.

לישראל יש אינטרס שמורשת זו תשמר, משום חלופתה הגיאופוליטית היא העצמתן ללא רסן של גרמניה ושל רוסיה.  כפי שאמר צ'רצ'יל, לגרמניה מאוחדת תמיד יש "תשוקה אובדנית להשתלטות."  באשר לרוסיה, היא סיפקה טכנולוגיה גרעינית לאיראן, היא שומרת על הציר השיעי איראן/אסד/חיזבאללה, והיא שואפת לשלוט מחדש במזרח אירופה.  המפלגות האירופאיות הפופוליסטיות הנתמכות על ידי פוטין מתנגדות לשוק חופשי ולמדיניות החוץ האטלנטית של השמרנים האירופאים.  מותר לישראלים הימניים כביכול להתלהב ממפלגות אלו, אך שלא ייקראו לעצם שמרנים וליברלים קלאסיים.

ולידיעת הישראלים התומכים בברקזיט, שלום עכשיו ועדאלה לא יפשטו רגל אם לאיחוד האירופאי יהיו 27 מדינות חברות במקום 28.  אין מדינה אירופאית אחת המכירה בריבונות ישראל מעבר לקו הירוק, ופרישת בריטניה לא תשנה זאת.  לפרישת בריטניה לא תהיה שום השפעה של מדיניות האיחוד האירופאי כלפי ישראל (אם כי תהיו לה, כאמור, השלכות גיאופוליטיות רעות לישראל בטווח הארוך).

באשר לתומכי הברקזיט בשל עיקרון הריבונות, גם הם טועים.  האיחוד האירופאי אינו אנטי-ריבוני.  עובדה שכל חבר במועדון יכול לפרוש אם הוא רוצה בכך (על כך הבריטים יחליטו מחר).  עם כל האוויר החם של הפרלמנט האירופאי ועם כל הבירוקרטיה של הנציבות האירופאית, בסופו של דבר ההחלטות החשובות באמת מתקבלות על ידי הממשלות הלאומיות (ההחלטה לקבל כמיליון פליטים מסוריה, למשל, הייתה של קנצלרית גרמניה ושלא של נשיא הנציבות האירופאית).  ודווקא משום שהאיחוד האירופאי מעניק מסגרת פוליטית על-לאומית, הלאומים הקטנים מרגישים יותר בטוחים בעצמם כדי להיפרד במסגרת של מדינות-לאום משלהם.  כך, למשל, הצ'כים והסלובקים נפרדו לשתי מדינות ב 1993, והן הצטרפו לאיחוד האירופאי ב 2004.  ספק אם הסקוטים היו מנסים להיפרד מהממלכה המאוחד במשאל העם של 2014 אלמלא הביטחון הגיאופוליטי שהאיחוד האירופאי מעניק למדינות קטנות.

יש הרבה מה לתקן ולשפר בניהול ובתפקוד של האיחוד האירופאי.  בריטניה תרמה לשיפור זה, וחשוב שהיא תמשיך לתרום לו.  אך, מעבר לכך, האיחוד האירופאי מהווה הישג גיאופוליטי אדיר ששם קץ למלחמות הרסניות ביבשת אלימה ואובדנית, והוא מהווה גם הישג כלכלי של קידום הסחר החופשי בין מדינות פרוטקציוניסטיות מטבען.  היהודים סבלו רבות מן אירופה הישנה, ולמדינת היהודים אין מה להרוויח מחזרה לאירופה זו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.