פריימריז פתוחים: הדרך הפשוטה והיעילה לגרום לח"כים לעבוד למעננו (מידה, 5 ספטמבר 2016)

בשנים האחרונות תופס נושא שינוי שיטת הממשל מקום מרכזי בדיון הציבורי. פוליטיקאים, חוקרים ועיתונאים עוסקים רבות בחוליי ה"שיטה", ומציעים מגוון רחב של שינויים אפשריים. אין להכחיש: ישנן בעיות בשיטה הנהוגה בישראל, אך חשוב להבין מהן בדיוק הבעיות, אילו פתרונות יכולים להועיל, ובעיקר מה לא נכון לעשות. כפי שנראה להלן, ישראל למודת ניסיון בשינויים שונים של המערכת, אך רבים מהם לא עלו יפה וגרמו רק נזק. ראוי לבחון זאת בזהירות לפני שמציעים שינויים ורפורמות נוספות.

לפי טענה רווחת, שיטת הבחירות הנהוגה בישראל גורמת לאי־יציבות שלטונית. על פניו, העובדות מצדיקות את הטענה הזו, שכן ב־66 השנים האחרונות (בין 1949 ל־2015) כיהנו 33 ממשלות במדינת ישראל. תוחלת חיים של שנתיים בממוצע לממשלה מצביעה לכאורה על חוסר יציבות. אלא שמדובר באשליה אופטית. אותה תוחלת חיים ממוצעת של שנתיים איננה פועל יוצא של שיטת הבחירות דווקא. פעם אחת בלבד בתולדות המדינה, בשנת 1990, נפלה ממשלה בגלל הצבעת אי־אמון בכנסת. כמו כן, מאז קום המדינה התקיימו 19 כנסות, כך שתוחלת החיים הממוצעת של כל כנסת הייתה של שלוש שנים וחצי (קצת פחות מארבע השנים המוקצבות לכל כנסת בחוק).

תוחלת החיים הקצרה יחסית של ממשלות ישראל איננה נובעת מהפלת ממשלות על ידי הכנסת או מבחירות מוקדמות. בלא מעט מקרים, קיצור ימי הממשלות נבע מנסיבות חריגות שאינן קשורות לשיטת הבחירות. תשעה ממשלות לא השלימו את כהונתן בשל התפטרות ראש הממשלה (ב-ֽ1950,1952, 1954, 1955, 1958, 1963, 1964, 1974, ו־1983). ראש ממשלה אחד מת במהלך כהונתו (לוי אשכול ב־1969), וראש ממשלה אחר נרצח (יצחק רבין ב־1995). בשנים 1988-1984 התקיימו שתי ממשלות משום שכך נקבע בהסכם הרוטציה בין הליכוד למערך. ב־2001 הוקמה ממשלה חדשה לאחר שראש הממשלה אהוד ברק החליט לערוך בחירות מוקדמות לראשות הממשלה.

מדינת ישראל איננה סובלת אפוא מתופעה של בחירות תכופות, וגם לא מהפלה סדרתית של ממשלות על ידי הפרלמנט (תופעה שאפיינה את הרפובליקה השלישית והרפובליקה הרביעית בצרפת, וכן את איטליה עד שנת 1994). ובכל זאת, מה שמכונה 'התרגיל המסריח' של 1990, אותו ניסיון כושל של שמעון פרס להרכיב קואליציה צרה עם המפלגות החרדיות, המחיש את כוח הסחיטה של המפלגות החרדיות וגרם ללחץ ציבורי "לשנות את שיטת הממשל".

ב־1992 נחקק חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה, במטרה להוציא מידי המפלגות את היכולת לקבוע את זהותו של ראש הממשלה. לרפורמה משונה זו לא היה אח ורע במשטרים פרלמנטריים אחרים: במשטר פרלמנטרי הממשלה והעומד בראשה מקבלים את סמכותם מן הפרלמנט; במשטר נשיאותי, לעומת זאת, הממשלה ממונה על ידי נשיא הנבחר בבחירות ישירות. הרפורמה של 1992 יצרה מערכת היברידית שביטלה את התמריץ להצביע לאחת משתי המפלגות הגדולות כדי לקבוע את זהותו של ראש הממשלה. לכן, הרפורמה צמצמה את כוחן של הליכוד והעבודה ופיצלה עוד יותר את המפה הפוליטית (חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה בוטל ב־2001).

"חוק הבחירה הישירה" לא היה השינוי היחיד שיצר תוצאה הפוכה מן המצופה. כוח הסחיטה, לכאורה, של המפלגות הקטנות והבינוניות הוליד את הרעיון לדחוק אותן מן הכנסת באמצעות העלאת אחוז החסימה. אחוז החסימה – שעמד על 0.83% בלבד בכנסת הראשונה – הועלה מ־1% ל־1.5% ב־1992, ושוב ב־2003 ל־2% וב־2014 ל־3.25%. אלא שגם התאוריה וגם הפרקטיקה מוכיחות כי אחוז חסימה גבוה פוגע דווקא במשילות ובהרכבת קואליציות. ככל שמספר המפלגות הקטנות רב יותר, כך נהנה ראש הממשלה המיועד מיותר אופציות קואליציוניות, ולרשות ראש הממשלה המכהן עומדות יותר חלופות מול איומים וסחיטה של שותפיו. ואכן, לאחר הבחירות של 2015 – שאחוז החסימה בהן עמד על 3.25% – נאלץ ראש הממשלה להיכנע לתכתיב "הרגע האחרון" של מפלגת הבית היהודי, בהיעדר מפלגות קטנות וחלופות קואליציוניות.

אחוז חסימה גבוה עלול גם למנוע הקמת קואליציות טבעיות. בגרמניה, אחוז חסימה של 5% לבית התחתון השאיר בחוץ את המפלגה הליברלית בבחירות של 2013, מה שאילץ את הקנצלרית אנגלה מרקל להקים קואליציה בלתי הגיונית עם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית במקום עם שותפתה הטבעית. גרמניה איננה סובלת עוד מחוסר יציבות ממשלתית (כמו בתקופת רפובליקת ויימאר) לא בגלל אחוז חסימה של 5%, אלא, בין השאר, משום שב־1949 אומצה שיטת "אי־אמון קונסטרוקטיבי" (הבית התחתון יכול להפיל ממשלה בהצבעת אי־אמון רק אם הוא מציג ממשלה חלופית הנתמכת על ידי רוב פרלמנטרי). ישראל אימצה אף היא את שיטת "אי־האימון הקונסטרוקטיבי" ב־2014. זו הייתה הרפורמה המועילה היחידה של "שיטת הממשל" בישראל. אך ישראל זקוקה לרפורמה נוספת.

אחד החסרונות של שיטת הבחירות בישראל הוא שאין בה קשר ואחריותיות בין הבוחר לנבחר. במפלגות הפרסונליות, חברי הכנסת חייבים דין וחשבון אך ורק ליו"ר המפלגה. במפלגות שבהן מתקיימים פריימריז, חברי הכנסת חייבים דין וחשבון לקבלני קולות ולקבוצות אינטרסים מאורגנות. הרשימות לכנסת נכפות על הבוחר מבלי שהוא יוכל לתגמל או להעניש את נבחריו.

לכאורה, אחד הפתרונות יכול להיות מעבר לשיטת בחירות אזורית, בה כל מחוז בוחר את נציגיו בפרלמנט. על פניו, שיטה זו יוצרת קשר ישיר ואחריותיות בין הנבחר לבין הבוחר, שכן הבוחר יכול לפנות באופן ישיר לנציג המחוזי שלו בפרלמנט ואף להצביע למתחריו אם אינו שבע רצון מתפקודו. אך בפועל גם שיטה זו לא מצליחה להגשים את המטרה. רק מיעוט קטן של בוחרים – פחות מ־10% לפי רוב המחקרים – מוכנים לחצות קווים פוליטיים ולהצביע למועמד ממפלגה יריבה. זאת, משום שבחירות רובניות אזוריות הן בחירות גם למועמד הספציפי אך גם למפלגה וראשות המדינה. רוב הבוחרים אינם מוכנים להסתכן בניצחון המפלגה היריבה ובהקמת ממשלה המנוגדת להשקפתם, רק כדי להביע את אכזבתם מנציג מחוזם בפרלמנט. בכל מקרה, מעבר לבחירות רובניות אזוריות איננו ריאלי בישראל בשל התנגדותן של המפלגות הקטנות והבינוניות, ובגלל האתגר העצום של עיצוב מחוזות בחירה במציאות הגאוגרפית והדמוגרפית של ישראל.

דרך אחרת, ומועילה, ליצור קשר ואחריותיות בין בוחר לנבחר היא לאפשר לבוחר להשפיע על הרכב הרשימה שעבורה הוא מצביע ביום הבחירות. על פי הצעה זו, ביום הבחירות יוכל הבוחר לסמן את המועמדים שהוא מעוניין בהם ברשימת המפלגה שעבורה הוא מצביע. שיטה זו, הנהוגה בגרסות שונות בכמעט עשרים דמוקרטיות יציבות, משחררת במידה רבה את המועמדים מהשחיתות והכניעות המאפיינות את הפריימריז. רשימה פתוחה לשיפוט הבוחר מאפשרת דירוג של נבחרי הציבור על פי הישגיהם. שיטה זו מעניקה אמנם יתרון לאנשים מפורסמים, אך בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות היכולת להגיע לציבורים רחבים קלה וזולה יותר מאי־פעם.

רפורמה כזו תדרוש חקיקה, ויהיה אפשר לגייס רוב בעבורה רק אם שיטת הרשימות הפתוחות תהיה אופציונלית. כלומר, רק אם המפלגות לא יהיו חייבות לאמץ אותה. ייתכן שגם אם השיטה תהיה אופציונלית יהיה תמריץ למפלגות לאמצן, משום שסביר להניח כי הבוחר יעדיף להצביע למפלגה המאפשרת לו להשפיע על הרכב רשימתה לכנסת. אפשרי גם שאם המפלגות הגדולות תאמצנה את השיטה הזו, מספר המנדטים שלהן יגדל. אם בנוסף לכך יופחת אחוז החסימה, יגדלו הסיכויים להרכיב קואליציות בעלות חלופות סביב מפלגה גדולה.

אמנם "מאה הימים" שבהם התחייבה הממשלה הנוכחית הייתה "לשנות את שיטת הממשל" חלפו מזמן, אך עדיין לא מאוחר ללמוד מטעויות העבר ומהנעשה במדינות אחרות, ולבצע רפורמה צנועה אך מועילה שתיצור קשר ואחריותיות בין הבוחר לנבחר, ושעשויה לצמצם את כוח הסחיטה של המפלגות הבינוניות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.