בלוג

בשבועות האחרונים מתמודדת אירופה עם משבר פליטים מהגדול בתולדותיה • אך לצד פליטי החרב הרבים, נכנסים ליבשת גם מהגרי עבודה ומסתננים לא-חוקיים אחרים • כיצד ישפיע המצב החדש על ישראל?

בשל הקרבה הגאוגרפית, רוב המהגרים הבלתי-חוקיים והפליטים מגיעים למדינות דרום אירופה (בעיקר יוון ואיטליה) אך הם מעוניינים דווקא להגיע למדינות יותר משגשגות ויותר ליברליות (בראש ובראשונה גרמניה). המדינות האירופיות ה"צפוניות" לא מעוניינות לקבל מהגרים בלתי-חוקיים ופליטים שהגיעו אל שכנותיהן הדרומיות, אך הן יתקשו לומר זאת כי עליהן להפגין סולידריות כלפי שותפותיהן לאיחוד האירופי, וחמלה כלפי המהגרים והפליטים. בנוסף, בשל התנועה החופשית שהסכמי שנגן (Schengen) מעניקים לתושבי אירופה, קשה אם לא בלתי-אפשרי למנוע את מעבר המהגרים בתוך אירופה. אך התופעה לא הולכת להיעלם: כ-4 מיליון סורים ברחו ממדינתם, ומלחמות אזרחים ואלימות ממשיכות להבריח אנשים מסוריה, מסודן, ומסומליה.

בחודש מאי האחרון הציעה הנציבות האירופית "לחלק" את המהגרים הבלתי-חוקיים והפליטים שהגיעו ליוון ולאיטליה בין שאר מדינות האיחוד, על-פי קריטריונים הכוללים את גודל אוכלוסיית המדינה, גודל התוצר הלאומי שלה, ושיעור האבטלה. אך ההצעה נדחתה על-ידי מדינות האיחוד, שלא מעוניינות "לרשת" את המהגרים שהגיעו למדינות אחרות.

גם חלק ממדינות האיחוד שמוכנות לקלוט מספר מצומצם של פליטים מתוך מחווה הומניטרית וסולידריות אירופית, לא רוצות להצטייר ככאלו הנכנעות ל"תכתיבים" של הנציבות האירופית, דבר שעלול לחזק את המפלגות הפופוליסטיות המתנגדות לאיחוד. באופן כללי לחששות האירופים יש בסיס, שהרי מהגר בלתי-חוקי שהופך לחוקי יכול לנוע באופן חופשי בכל רחבי אירופה (למעט בבריטניה ובאירלנד) בשל התנועה החופשית שהוסדרה על-ידי הסכמי שנגן. כך שפיזור המהגרים בין המדינות החברות היא בעצם פיקציה.

ההתנגדות העממית והפוליטית לקליטת מהגרים בלתי-חוקיים ופליטים באירופה נובעת משיקולים כלכליים, ביטחוניים ותרבותיים. מדינה כמו יוון, שגם כך קורסת כלכלית, אינה מעוניינת או מסוגלת לקלוט מהגרים בלתי-חוקיים ופליטים. שיעורי אבטלה גבוהים במדינות כמו צרפת, איטליה וספרד מקשים על פוליטיקאים להצדיק קליטת כוח אדם לא מיומן אל תוך שוק העבודה הרווי. ממשלת פולין, שצועדת לבחירות בעוד חודש, גם היא לא יכולה להתעלם מהתנגדות דעת הקהל לקליטת מהגרים בלתי-חוקיים ופליטים (על-פי הסקרים, כ-70% מהפולנים מתנגדים לקליטת המהגרים).

גם מדינות מזרח אירופה, שעד היום לא קלטו גלי פליטים גדולים, מתנגדות למהלך. הן מתבוננות על גורלן של העיר השוודית מלמו (50% מוסלמים) או הפרברים האלימים של פריס, והן אינן מתלהבות מהצטרפות למועדון.

באופן תאורטי, מדינות אירופה יכולות לשלול ממהגרים בלתי-חוקיים כניסה אליהן, ולהחזירם למדינות מוצאם. אלא שהמשפט הבינלאומי מחמיר מאוד בעניין זה. סעיף 33 של אמנת הפליטים משנת 1951 קובע כי אסור למדינה לגרש או להחזיר פליט שחייו בסכנה לארץ המוצא שלו. סעיף זה נכתב לאחר השואה ומחברי האמנה התכוונו למנוע מצב בו נשללת מאוכלוסיה נרדפת האפשרות להימלט ולהינצל.

השאלה היא איך לקבוע בוודאות שפליט אכן עומד בסכנת חיים אם הוא יוחזר למדינתו. במקרה של סוריה, התשובה די ברורה בשלב זה. אך מה לגבי אריתראה? מהגרים בלתי-חוקיים מאריתראה טוענים שהם פליטים אשר נמלטים משירות צבאי דרקוני שיכול להימשך 25 שנים. האם אמנת הפליטים חלה עליהם?

שירותי ההגירה של חלק ממדינות אירופה, כמו בריטניה ושווייץ, סבורים שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. באפריל 2015 קבע משרד הפנים הבריטי כי אזרחים אריתראים שערקו מהצבא אינם זכאים למעמד של פליט בבריטניה, וכי ניתן להחזירם לארץ מוצאם. גם השווייצרים החליטו במשאל עם כי אין להכיר במהגרים האריתראים כפליטים.

מנהיגי אירופה מנסים להתחמק מהדרישה הדרקונית של אמנת הפליטים תוך אימוץ ה"מודל האריתראי", דהיינו קביעת רשימת מדינות שאינן נחשבות כמסכנות חיים. לזה בדיוק התכוונה קנצלרית גרמניה אנג'לה מרקל כאשר הצהירה לפני מספר ימים כי יש לבצע סיווג של מדינות בטוחות כדי לקבוע אם המהגרים זכאים למקלט באיחוד האירופי, או שמא יש להחזירם למולדתם. אם מדינות אירופה ירחיבו את רשימת ה"מדינות הלא מסוכנות" ויתחילו להחזיר מהגרים לאריתראה, יהיו לזה השלכות על ישראל, הסובלת מתופעה של הגירה בלתי-חוקית מהמדינה. מכיוון שלישראל יחסים דיפלומטים עם אריתראה, היא יכולה להחזיר אליה מהגרים בלתי-חוקיים שאינם זכאים להגנה.

תנועת ה-BDS לא עוסקת בזכויות אדם אלא בביטול ההגדרה העצמית של המדינה היהודית • מדינות אחרות בעולם בעלות סטטוס דומה לא זוכות לחרמות מבחוץ כנגדן • גם הטיעונים המשפטיים, דוגמת הנימוק של אורנג' העולמית לביטול הקשרים עם ישראל – לא מחזיקים מים

לפני כחודשיים התפרסם ביו-טיוב סרטון של מפיק אמריקאי בשם עמי הורוביץ, אשר חושף את פניה האמתיות של תנועת ה-BDS (תנועת החרם הבינלאומי של מדינת ישראל). בסרטון, הורוביץ מסתובב ברחובות דבלין שבאירלנד עם מצלמה נסתרת, והוא מתחזה לסוכן מכירות. הוא נכנס לשלוש חנויות שמחרימות מוצרים ישראלים.

בפני בעל החנות הראשון מציג עצמו הורוביץ כסוכן מכירות של מפעל שוקולד מסודן; בחנות השנייה הוא מציג עצמו כסוכן מכירות של חווה איראנית; ובחנות השלילית כסוכן מכירות של מפעל צפון-קוריאני. הוא שואל את שלושת בעלי החנויות אם יש להם איזושהי בעיה מוסרית או פוליטית למכור מוצרים מן המדינה שהוא מייצג כביכול. שלושתם עונים בשלילה. אז הורוביץ מציין כי התנאי למכירת מוצריו בחנויות הצדקניות הוא שלא יופיעו שם מוצרים ישראלים. שלושת בעלי החנויות נשבעים שהם לא מוכרים מוצרים ישראלים ושהם מחרימים אותם.

ברור ששלושת בעלי החנויות האלו לא מחרימים את ישראל מתוך דאגה לזכויות אדם ולמשפט הבינלאומי. האמת היא שזכויות אדם ומשפט בינלאומי לא מעניינים גם את תנועת ה-BDS עצמה. מייסד תנועת ה-BDS, עומר ברגותי, התראיין לאחרונה לאתר 972. בראיון הדגיש ברגוטי כי המטרה הסופית של התנועה היא יישום מלא של זכות השיבה, דהיינו מתן אזרחות ישראלית לכביכול חמישה מיליון הצאצאים של הפליטים הערבים של 1948. לעומת זאת, אף יהודי לא יורשה להישאר בגדה המערבית.

כך שהתוצאה תהיה מדינה אחת עם רוב ערבי. ברגותי לא מסתיר כי המטרה שלו היא לא שתי מדינות לשני עמים אלא סוף ההגדרה העצמית היהודית. זו מטרת ה-BDS בשם אומרו.

תנועת ה-BDS מתעסקת רק בישראל. לפני כחודש כתב מודר זרהן, פעיל פוליטי ירדני-פלסטיני, כי ביקש ללא הצלחה מתנועת ה-BDS להחרים מדינות ערביות בגלל המדיניות המפלה שלהן כלפי הפלסטינים. הרי הפלסטינים סובלים מרעב ומהרס בסוריה, נאסר עליהם לעסוק בלא פחות מ-72 מקצועות בלבנון, ובירדן הם מיוצגים רק על ידי 10% מחברי הפרלמנט על אף שהם מהווים 80% מן האוכלוסייה.

אבל תנועת ה-BDS לא מתעניינת משום מה בזכויות הפלסטינים במדינות ערב. הם גם לא מתעניינים בזכויות של עמים אחרים מסביב לעולם. לא מזמן ברח נשיא סודן עומר אל-בשיר מדרום אפריקה כדי שהרשויות לא יעצרו אותו בגין כתב האישום של בית הדין הפלילי הבינלאומי. אל-בשיר מואשם ברצח עם, בפשעים נגד האנושות, ובפשעי מלחמה בחבל דרפור. אך תנועת ה-BDS לא רואה לנכון לעסוק בו.

אין BDS גם נגד מיאנמר, שהיא מדינת אפרטהייד לכל דבר ועניין. במיאנמר נהוגה מדיניות אפרטהייד רשמית נגד ה "רוהינגיאס", מיעוט מוסלמי של כמיליון תושבים. לרוהינגיאס אין אזרחות, אין זכות הצבעה, אין גישה לבתי חולים ולבתי ספר ממשלתיים. ב-2012 בוצע נגדם טיהור אתני, והם מנסים לברוח למלזיה ולאינדונזיה, כאשר בדרך טובעים רבים מהם בלב הים. אך זה לא מצדיק כנראה מדיניות של חרם.

אז למה, בעצם, תנועת ה-BDS מצליחה לרכז את תשומת הלב על ישראל ולהפעיל נגדה חרם בפועל?

אותם ארגונים פרסמו מסמך של 51 עמודים תחת הכותרת "היחסים המסוכנים של חברת אורנג' בשטחים הפלסטינים הכבושים". בין מחברי המסמך מופיעה "הפדרציה הבינלאומית של הליגות לזכויות האדם". אותו ארגון פרסם באתר האינטרנט שלו לאחר הפגישה עם בעלי המניות של חברת אורנג' כי הוא ושותפיו "ביקשו מחברת אורנג' להודיע באופן פומבי וברור כי בכוונת החברה להפסיק את פעילותה בשטחים הפלסטינים הכבושים ולגנות את הפגיעה בזכויות האדם על ידי חברת פרטנר".

ארגונים אלו טענו כי פעילותה של אורנג' – באמצעות שותפתה פרטנר – מעבר לקו הירוק, מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי. אורנג' לא רצתה להסתבך ולהיות חשופה לתביעות בגין הפרת החוק כביכול. לכן הודיע סטפן רישרד על כוונתו להפסיק את פעילותו בישראל. אך אם אורנג' חוששת מחוקיות פעילותה ביהודה ושומרון, היא צריכה לחשוש יותר מהפעילות שלה בחבל "נגורנו קרבך". מדובר באזור באזרבייג'ן אשר נכבש על ידי ארמניה בשנת 1992. הקהילה הבינלאומית, כולל האו"ם וצרפת, רואים בנגורנו קרבך שטח כבוש ולא מכירים בשליטה הארמנית בו.

אך חברת אורנג' מפעילה שירותים בשטח כבוש זה, מפרסמת את הפעילות שלה שם באתר האינטרנט שלה, והיא פועלת שם ישירות ולא באמצעות שותף מקומי (כמו חברת פרטנר בארץ). הפעילות של אורנג' לא יכולה להיות חוקית בנגורנו קרבך ובלתי חוקית ביהודה ושומרון.

אורנג' היא לא החברה הצרפתית היחידה שפועלת בשטח כבוש ו/או בשטח שנוי במחלוקת. בפברואר 2014 חידשה החברה הצרפתית טוטאל את הזיכיון שלה במערב סהרה, הכבושה על ידי מרוקו מאז 1975. זיכיון זה ניתן למרות ההתנגדות של ממשלת מערב סהרה. לחברת מישלין יש מפעל גדול בצפון קפריסין, שטח כבוש על ידי טורקיה מאז 1974. הרשימה ארוכה יותר, והיא כוללת לא רק חברות צרפתיות כמובן.

אם פעילות עסקית בשטח כבוש או שנוי במחלוקת היא בלתי חוקית, הרי שיש מאות חברות מסביב לעולם שעוברות על החוק הבינלאומי ושחשופות לכאורה לתביעות משפטיות.

אלא שפעילות כזו אינה בלתי חוקית, כפי שקבעו בשנים אחרונות בתי משפטי אירופאיים.
בשנת 2013 פסק בית הדין לעירעורים של ורסאי שבצרפת כי מותר לחברות ואוליה ואלסטום לבנות רכבת קלה במזרח ירושלים, משום שגם אם ישראל תחשב במדינה כובשת במזרח ירושלים, הרי שיש לה זכות ואף חובה לבנות תשתיות ולדאוג לתחבורה בשטח שבהחזקתה, ושבכל מקרה אמנת ג'נבה הרביעית אינה חלה על חברות פרטיות.

בשנת 2014 דחה בית המשפט העליון של בריטניה תביעה נגד חברת "אהבה – מוצרי ים המלח", תביעה שטענה כי החברה מפרה את המשפט בינלאומי בשל פעילותה מעבר לקו הירוק. בית המשפט דחה את התביעה בטענה כי חברת מוצרי ים המלח אינה מעבירה בכפיה אוכלוסייה אל שטח כבוש, ולכן שפעילותה בשטח האמור אינה מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי. בית המשפט המחוזי של פריז התבסס על נימוקים דומים כאשר הוא דחה ב-2014 תביעה נגד חברת סודה-סטרים בשל פעילותה מעבר לקו הירוק.

שלושת פסקי הדין האלו קובעים כי המשפט הבינלאומי אינו אוסר על פעילות של חברה עסקית בשטח כבוש, ואף קובעים כי למדינה כובשת מותר לבנות תשתיות לצורך החזקת השטח הכבוש ותנועת האוכלוסייה.

תכנית החלוקה שהאו"ם אישר ב-29 בנובמבר 1947 הייתה בגדר המלצה בלבד, כמו כל ההחלטות של העצרת הכללית. כריבון, בריטניה הייתה חופשית לקבל או לדחות את ההמלצה. בסופו של דבר בריטניה החליטה לבטל באופן חד-צדדי את ריבונותה, אך ההחלטה לא הפכה את תכנית החלוקה למחייבת –מה עוד שתכנית זו נדחתה בלאו הכי על ידי הליגה הערבית ולכן לא יושמה בפועל.

רק מדינת ישראל מילאה את הוואקום המשפטי שנוצר על ידי הנסיגה הבריטית, משום שרק ישראל הכריזה על עצמאותה. אגב, מגילת העצמאות לא מציינת את גבולות המדינה. גבולות אלו נקבעו דה פקטו בסוף מלחמת העצמאות. הם לא היו הגבולות שהוצעו על ידי תכנית החלוקה.

קו שהבחין בין ישראל לממלכת ירדן היה קו המפגש בשטח בין הכוחות הישראלים לבין הכוחות הערביים. הקו הוגדר כקו הפסקת אש זמני בהסכמי רודוס ומעולם לא היה ולא היה אמור להיות גבול בינלאומי. ירדן כבשה ואף ספחה את הגדה המערבית, אך סיפוח זה לא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית (למעט על ידי בריטניה ופקיסטן). לכן ירדן לא הייתה ריבון חוקי בגדה המערבית, ולכן גם לא כבשה ישראל שטח ריבוני והיא לא חצתה גבול בינלאומי כאשר היא כבשה את הגדה המערבית ביוני 1967. הגדה המערבית לא יותר או פחות כבושה היום מאשר בשנים 1949-1967.

כך קבע ב-1971 היועץ המשפטי לממשלה דאז מאיר שמגר שהסביר כי ישראל לא מחויבת ליישם את אמנות ג'נבה בגדה ובעזה, על אף שהיא מיישמת אותן בפועל. אבל גם לפי השיטה שמדובר בשטח כבוש, הרי שבתי משפט אירופאים עצמם קובעים כי פעילות עסקית בשטח כבוש היא חוקית.

אם תנועת ה-BDS תצליח בסוף לשכנע בית משפט באירופה שכל פעילות עסקית מעבר לקו הירוק היא בלתי חוקית, הרי שההשלכה תהיה שכל פעילות עסקית בשטח כבוש או בשטוח שנוי במחלוקת בכל מקום בעולם היא פעילות בלתי חוקית. וזה יחשוף כמובן מאות חברות לתביעות בשל פעילותן במקומות כמו טיבט, אבחזיה, נגורנו-קרבך, צפון קפריסין, מערב סהרה, ועוד.

אין בסיס משפטי להחרמת חברות ישראליות וזרות שפועלות מעבר לקו הירוק לפי שיטתם של בתי המשפט האירופאים. לחילופין, אם יוחלט בעתיד כי פעילות כזו היא בלתי חוקית, הרי שמאות חברות, כולל לא מעט חברות אירופאיות, יהיו חשופות לתביעות משפטיות בשל הפעילות שלהן בשטחים כבושים או שטחים שנויים במחלוקת מסביב לעולם.

חוק המשילות שחוקקה הכנסת הקודמת נכשל עוד לפני שהוא התחיל • יש בעולם שיטות מגוונות שמאפשרות למערכת הפוליטית את היציבות שהיא כה זקוקה לה • אפשר לקחת דוגמא מאיטליה

במרס 2014 נחקק "חוק המשילות" כשהכוונה להתגבר על חוסר היציבות של הממשלות בישראל. מעטים ראו אז שבעיית המשילות לא נמצאת בסוגיה הקואליציונית, אלא בממדים אחרים של המשטר, כגון עודף משפטיציה. אחוז החסימה בבחירות לכנסת הועלה מ-2 ל 3.25%; מספר שרי הממשלה צומצם ל-18; ונאסר למנות שרים בלי תיק. על פניו, כל השנויים האלו מבורכים: יש בישראל מספר גדול של מפלגות שהן לעתים מיותרות וקיקיוניות; בממשלה קיימים משרדים מיותרים ומגוחכים; ושרים ללא תיק מבזבזים את כספי הציבור.  אך מה שקרה בפועל הוא, ש"חוק המשילות" פוגע במשילות.

אחרי הסאגה של הרכבת הקואליציה הנוכחית ברור שהעלאת אחוז החסימה גרמה לצמצום מרחב התמרון של ראש הממשלה והגביר את כוח הסחיטה של מפלגות בינוניות. אלמלא העלאת אחוז החסימה, מפלגתו של אלי ישי הייתה מכניסה שלושה מנדטים לכנסת, דבר שהיה מספק לנתניהו רוב של 64 על אף החלטתו של ליברמן להשיאר בחוץ.  כמו כן, בהיעדר מפלגות קטנות המשמשות כגלגלי הצלה, נתניהו נשאר חסר אונים אל מול הדרישות הסחטניות של מפלגה בת 8 מנדטים.

אחוז החסימה גורם לתוצאות הפוכות מן המצופה לא רק בישראל.  בגרמניה, למשל, יש אחוז חסימה של 5% בבחירות לבונדסטג.  כתוצאה מאחוז גבוה זה, המפלגה הליברלית לא נכנסה לבונדסטג בבחירות של 2013. לכן הקנצלרית אנגלה מרקל לא הייתה יכולה להרכיב קואליציה עם שותפתה הטבעית, ונאלצה להקים ממשלת אחדות לא הגיונית עם הסוציאל-דמוקרטים.

גם צמצום מספר השרים אינו צעד מועיל, משום שבמשטר פרלמנטרי שבו ממשלה נשענת על קואליציה הטרוגנית, הדרך היעילה ביותר להרתיע חברי פרלמנט מלהפיל ממשלה היא לצרפם אליה.  ממשלת נתניהו השנייה (2009-2013) הייתה יציבה משום שהייתה מנופחת. מובן שממשלה מנופחת הנה דבר לא תקין, אבל זהו הרע במיעוטו במשטר שבו גורל הממשלה תלוי ברצונן הטוב של מפלגות רבות.  "חוק המשילות", אם כן, טיפל בסימפטום אך לא במחלה.  המחלה היא שיטת בחירות יחסיות טהורה. במקום לשנות את שיטת הבחירות, "חוק המשילות" הוציא מידי ראש הממשלה כלי הכרחי להבטחת יציבות ממשלתו.

אין זו הפעם הראשונה בישראל ששינוי שיטת ממשל הוליד תוצאות הפוכות מן המצופה.  חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה (1992) פיצל את הכנסת עוד יותר משום שהוא ביטל את התמריץ להצביע למפלגות הגדולות כדי לקדם אחד משני המועמדים המובילים לראשות הממשלה.  עד לביטול החוק ב-2003, ראש הממשלה אומנם נבחר ישירות אך נאלץ לנהל קואליציה עוד יותר מגוונת ומקוטבת מבעבר.

ניסיונות כושלים אלו אינם מצדיקים ייאוש והימנעות מרפורמות.  ישראל אכן זקוקה לרפורמה בשיטת הממשל שלה, אך לרפורמה שתאפשר לממשלות לשרוד ולתפקד במשך ארבע שנים.

הדרך היעילה ביותר להבטיח יציבות שלטונית במשטר פרלמנטרי היא שיטת בחירות רובית, אשר מתגמלת את המפלגות המסורתיות וגורמת לכך שתהיינה גדולות יותר, ובכך דוחפת למציאות דו-מפלגתית. הבחירות האחרונות בבריטניה שוב הוכיחו את יכולת השיטה להוליד יציבות: המפלגה השמרנית קבלה 36.8% מקולות הבוחרים אך 51% ממושבי הבית התחתון. ראש הממשלה דייויד קמרון לא זקוק לקואליציה כלל וממשלתו נשענת רק על מפלגתו שלו.

בן-גוריון רצה להנחיל שיטה זו בישראל אך הדבר לא עלה בידו בשל התנגדותן של המפלגות הקטנות, אשר לא רצו להתאבד. הסיכויים לעבור לשיטה הרובית בישראל לא השתפרו עם הזמן. בנוסף, השיטה הרובית מחייבת בחירות אזוריות, ולכן קביעת מחוזות אלקטוראליים. קשה לדמיין קביעת מחוזות אלקטוראליים במדינת ישראל בשל ריכוזי אוכלוסייה מגזריים, כולל באזורים שאינם בריבונות המדינה.

אך אירופה מספקת דוגמה אחרת שראויה לאימוץ: איטליה. הנשיא ריבלין אמר לאחרונה שאסור לנו "להפוך לאיטליה". אך מאז השבוע שעבר, מוטב לחשוב קצת אחרת על איטליה, שיכולה לשמש כמודל. זאת, משום שלאחר שישים שנות חוסר יציבות שלטונית, איטליה העבירה לפני מספר ימים רפורמה אלקטוראלית שעשויה להעניק לה סופסוף יציבות שלטונית.

מאז הקמת הרפובליקה הנוכחית ב-1946, הבחירות באיטליה התקיימו על פי שיטה יחסית ואזורית, דבר שהוליד כמובן חוסר יציבות.  בין 1946 ל-1994 התחלפו באיטליה 61 ממשלות (תוחלת החיים הממוצעת של ממשלה הייתה שנה וחודשיים). שיטת הבחירות שונתה ב-1993 כדי לשלב בין השיטה היחסית לבין השיטה הרובית. רפורמה זו האריכה את תוחלת החיים של הממשלות באיטליה אך לא השיגה יציבות שלטונית של ממש. לפני מספר ימים, הפרלמנט אישר את הרפורמה שהוצעה על ידי ראש הממשלה מאתיאו רנזי. מעתה, כל מפלגה שתקבל 40% מהקולות תזכה לבונוס אשר יעניק לה אוטומטית 340 מושבים מתוך 630 המושבים של הבית התחתון. במידה ואף מפלגה לא תשיג 40%, יתקיים סיבוב שני בין שתי המפלגות הגדולות ביותר כדי שאחת מהן תזכה בבונוס של שיזכה אותה ברוב המושבים.

עדיין מוקדם לשפוט שיטה זו והאם תביא לחיזוק הממשל וליציבות באיטליה, וייתכן גם ששינוי כזה אינו מתאים לישראל. אולם המקרה האיטלקי מוכיח שניתן להעביר רפורמה אלקטוראלית גם במדינות ים תיכוניות אחרות הסובלות מבעיות משילות כרוניות. לפחות באחת מהן.

האירופים מביעים "דאגה" מהיוזמות לשנות את שיטת מינוי השופטים בישראל • בדיקה של שיטות מינוי השופטים במדינות המערב מגלה שהשיטה הישראלית, בה השופטים ממנים את עצמם, חריגה בתכלית 

המשא-ומתן הקואליציוני נתקע בין השאר בשל מחלוקת על ההצעה לשנות את שיטת מינוי השופטים לבית המשפט העליון. שר האוצר המיועד, משה כחלון, הודיע כי הוא יתנגד לכל ניסיון "לפגוע" בבית המשפט העליון (על-אף שלא הוצע "לפגוע" אלא לשנות את שיטת מינוי שופטיו). אפילו האיחוד אירופי, לפי דיווח של ערוץ 2, הביע "דאגה" לנוכח השמועות שמחוקקים מסוימים במדינת ישראל שוקלים לחולל שינוי בשיטת מינוי שופטי בית המשפט העליון.

הבעת ה"דאגה" של האיחוד האירופי בעניין פנים-ישראלי מבטאת יהירות ובורות גם יחד. יהירות, משום שהדרך שבה נבחרים שופטי בית המשפט העליון בישראל אינה כלל עניינו של האיחוד האירופי. בורות, משום שבמדינות אירופיות, שלא כמו בישראל, שופטי בית המשפט העליון נבחרים וממונים על-ידי הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

היות שלמדינת ישראל אין חוקה כתובה, קווי ההפרדה בין שלוש הרשויות מעולם לא שורטטו באופן מדויק. חוקי היסוד קובעים אמנם את סמכויותיהן של שלוש הרשויות, אולם מאז תחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת הרחיבה הרשות השופטת, באופן חד-צדדי, את סמכויותיה: כך, בית הדין הגבוה לצדק העניק לעצמו את הסמכות לפסול חוקים, הפך את חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה להנחיות מחייבות והעניק למערכת המשפט זכות וטו על מינוי שופטי בית המשפט העליון.

בוועדה למינוי שופטים יושבים שלושה שופטי בית המשפט העליון (כולל הנשיא/ה), שני נציגים של לשכת עורכי הדין, שני חברי כנסת (אחד מהאופוזיציה ואחד מהקואליציה), ושני שרים (כולל שר המשפטים). מאז שנת 2008 החוק דורש, לצורך בחירת שופטי העליון, את תמיכתם של כל חברי הוועדה שהשתתפו בהצבעה, פחות שניים. לכן, כל מועמד זקוק לתמיכתם של שבעה מתוך תשעה חברי הוועדה. היות שלבית המשפט העליון יש שלושה נציגים בוועדה, הוא מחזיק דה-פקטו בזכות וטו על מינוי שופטי בית המשפט.

השיטה הישראלית למינוי שופטי בית המשפט העליון היא חריגה מאוד בעולם הדמוקרטי, משום שבדמוקרטיות אחרות הסמכות למנות שופטים בערכאה שיכולה לפסול חוקים שייכת באופן בלעדי לרשות ומחוקקת ו/או לרשות המבצעת.

בארצות-הברית, שופטי בית המשפט העליון נבחרים על-ידי הנשיא ובחירתם כפופה לאישור הקונגרס. בקנדה ובאוסטרליה המילה האחרונה על מינוי שופטי בית המשפט העליון שייכת לראש הממשלה ולשר המשפטים. ביפן, שופטי בית המשפט העליון נבחרים על-ידי הממשלה וממונים באופן פורמלי על-ידי הקיסר (החוק גם מחייב משאל עם, מדי עשר שנים, על מינוי שופטי בית המשפט העליון).

השיטה דומה גם באירופה המודאגת. בגרמניה, שופטי בית הדין הפדרלי לחוקה נבחרים על-ידי שני בתי המחוקקים (הבונדסטג והבונדסרט). בצרפת, המועצה החוקתית מורכבת מנשיאי הרפובליקה לשעבר ומשופטים הנבחרים על-ידי נשיא המדינה ועל-ידי נשיאי שני בתי המחוקקים (האסיפה הלאומית והסנאט). בהולנד, שופטי בית המשפט העליון ממונים על-ידי הממשלה והפרלמנט. באוסטריה, הממשלה ממנה את שופטי בית הדין לחוקה על-פי המלצתו של הפרלמנט. בספרד, 12 השופטים של בית הדין לחוקה ממונים ברובם המוחלט על-ידי הרשות המבצע והרשות המחוקקת: שמונה של ידי הפרלמנט, שניים על ידי הממשלה, ושניים על-ידי מועצת השפיטה הכללית (שבה יושבים משפטנים שנבחרים על ידי הפרלמנט). בפורטוגל, מתוך 13 שופטי בית הדין לחוקה, עשרה נבחרים על-ידי הפרלמנט, ושלושה על-ידי מועצת שפיטה שחבריה ממונים על-ידי הפרלמנט.

רק בבריטניה השיטה למנוי שופטי בית המשפט העליון דומה לשיטה הישראלית. מאז הקמתו בשנת 2009, בית המשפט העליון הבריטי מורכב משופטים הממונים על-ידי ועדה שכוללת, בין השאר, שופטים ונציגים של לשכת עורכי הדין. אולם לבית המשפט העליון בבריטניה אין סמכות לפסול חוקים: הוא יכול, לכל היותר, להמליץ למחוקק לשנות חוק שנחשב בעיניו כלא חוקתי. בישראל, לעומת זאת, בית הדין הגבוה לצדק העניק לעצמו באופן חד-צדדי את הסמכות לפסול חוקים.

על כן, לא ברור מדוע האיחוד האירופי כל כך מודאג כאשר מדינת ישראל שוקלת לאמץ את השיטה האירופית למינוי שופטים. האיחוד האירופי ודאי ייבהל עוד יותר אם ישראל תאמץ את השיטה האירופית לטיפול במסתננים.

אין סיבה למסיבה ברמאללה • הפלסטינים יתקשו להפעיל את האסטרטגיה הפוליטית שלהם בבית הדין הפלילי הבינלאומי • על ישראל לפעול כמו ארצות-הברית ולחוקק חוק שיאסור על כל גורם וכל אזרח ישראלי לשתף פעולה עם בית הדין

אחת המדינות שהכי חששה מפני הפוליטיזציה של בית הדין הייתה ארצות הברית. זאת, משום שמאז מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001, ארצות-הברית התערבה צבאיות באפגניסטן ובעיראק, כאשר התערבות זו עוררה התנגדות עזה ברחבי העולם. במאי 2002 הודיעה ארצות-הברית, כי היא מושכת את חתימתה מהסכם רומא שהקים את בית הדין הפלילי הבינלאומי. חודשיים לאחר מכן, היא להטיל וטו על כל משימות שמירת השלום של האו"ם אם לא תוענק לחיילים אמריקנים חסינות מפני העמדה לדין על-ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי. במקביל, חוקק הקונגרס את "החוק להגנת אנשי שירותי הביטחון". חוק זה אוסר על בית הדין הפלילי הבינלאומי לנהל חקירות בשטח ארצות-הברית, אוסר על ממשלת ארצות-הברית ואזרחיה לשתף פעולה עם בית הדין הפלילי הבינלאומי, מעניק לנשיא סמכות לשלול סיוע צבאי מכל מדינה המסרבת לחתום על הסכם אי-הסגרה עם ארצות-הברית ומסמיך אותו לעשות שימוש "בכל האמצעים הדרושים" כדי לשחרר אזרחים אמריקנים המוחזקים על-ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי.

משמעות הדבר היא, שניתן להפעיל את בית הדין על-מנת לנצל ביקור של אישיות אמריקנית או ישראלית באירופה כדי להוציא נגדה צו מעצר בשל פשעים שבוצעו לכאורה בשטחה של מדינה חתומה על אמנת רומא. לכן, גם ממשלת ישראל הודיעה, ביוני 2002, כי היא מושכת את חתימתה מאמנת רומא. בזמנו, אפילו עיתון 'הארץ' תמך בהחלטה זו של ממשלת ישראל בטענה, כי "הניסיון הרע שצברה ישראל בארגונים בינלאומיים, שבהם נותרה מבודדת מול 'הרוב האוטומטי' התומך בעמדות הפלסטינים ומדינות ערב, מעורר חשש שגם המוסד החדש יהיה נגוע בפוליטיזציה וישמש לניגוח ישראל".

אז פעם אחת 'הארץ' צדק, אם כי נבואתו התממשה רק כעבור 13 שנים. בעצם קבלת "המדינה הפלסטינית" לבית הדין הפלילי הבינלאומי, ברור שמוסד זה נגוע בפוליטיזציה ואכן משמש לניגוח ישראל.

"מדינת פלסטין" מתכוונת לא רק לתבוע ישראלים בשל מעורבותם במבצע 'צוק איתן' (ובכך לסנדל את ישראל מפני תגובה לירי רקטות מעזה) אלא גם ישראלים הגרים והפועלים מעבר לקו הירוק. הרי על-פי אמנת רומא, פשע מלחמה כולל גם את "ההעברה, ישירות או בעקיפין, של חלק מאוכלוסיית הצד הכובש לשטחים שכבש". מדינות ערב והפלסטינים הצליחו במהלך השנים להעביר אין סוף החלטות בעצרת הכללית של האו"ם המגדירות את כל הגדה המערבית ואת מזרח ירושלים כ"שטחים כבושים". על כן, על-פי אמנת רומא והחלטות רבות של העצרת הכללית, כל התיישבות יהודית ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים מהווה "פשע מלחמה", וכל ישראלי שמעורב בהתיישבות זו חשוף להעמדה לדין – מראש הממשלה ועד המתיישבים עצמם. הרשות הפלסטינית אפילו לא מסתירה את כוונתה להפעיל את בית הדין הפלילי הבינלאומי בכיוון זה.

יחד עם זאת, מדיניות זו של הרשות עלולה להתגלות עבורה כחרב פיפיות. כך הזהיר נציג אש"ף במועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה, איברהים קריישי. בראיון לטלוויזיה הפלסטינית ב-9 ביולי 2014 אמר קריישי כי "מדינת פלסטין" עלולה להיחשף לתביעות אם היא תצטרף לבין הדין הפלילי הבינלאומי בשל פשעי המלחמה של החמאס, ארגון טרור שצורף לממשלת הרשות. כך אמר קריישי בראיון האמור בזמן מבצע צוק איתן: "כל טיל ששוגר כעת מרצועת עזה לעבר שטח ישראל מהווה פשע מלחמה, בין אם הוא פוגע במטרתו ובין אם לאו, וזאת משום שטילים אלו מכוונים אל יעדים אזרחיים … אנשינו בעזה הופיעו בטלוויזיה והסבירו שהישראלים הזהירו אותם לפני ההפצצות. על כן, אם מישהו נהרג כתוצאה מהפצצה כזו מדובר בהרג ללא כוונה תחילה והישראלים פעלו בהתאם לדיני המלחמה". קריישי יודע היטב שישראל פעלה בהתאם לדיני מלחמה, בעוד חמאס (שהוא היום חלק מן הרשות הפלסטינית, כאמור) ביצע פשעי מלחמה.

גם התובע הכללי לשעבר של בית הדין הפלילי הבינלאומי, לואיס מורנו אוקמפו, הזהיר את הפלסטינים כי הצטרפותם לבית הדין עלולה לפעול נגדם בשל היותו של חמאס ארגון טרור.

כמו כן, אם בית הדין הפלילי הבינלאומי יקבע כי התנחלות בשטח שנוי במחלוקת מהווה פשע נגד האנושות, הרי שמנהיגים רבים בעולם יהיו חשופים לתביעות פליליות בבית הדין.  הרשימה כוללת את ההתנחלויות הסיניות בטיבט, ההתנחלויות הרוסיות בגרוזיה, ההתנחלויות הטורקיות בצפון קפריסין, וההתנחלויות המרוקאיות במערב סהרה. מדינות אלו, גם אם הן תומכות בפלסטינים, לא יהיו מעוניינות בקביעת תקדים שיסבך ויביך אותן.

הפלסטינים יתקשו לקדם את האסטרטגיה שלהם בבית הדין הפלילי הבינלאומי גם מסיבות משפטיות. במאי 2013 דחה התובע הכללי של בית הדין פניה של נשיא מצרים המודח מוחמד מורסי בטענה שהאחרון לא שלט "שליטה מעשית" בארצו. אין מחלוקת, שמחמוד עבאס אינו שולט "שליטה מעשית" ברצועת עזה. גם בגדה המערבית אין עבאס שולט "שליטה מעשית" שכן, לפי שיטתו של האו"ם, ישראל היא מדינה כובשת והשליטה המעשית היא בידיה של המדינה הכובשת.

הפלסטינים מנסים לערב את בית הדין הפלילי הבינלאומי בסכסוך של גבולות. אולם בית הדין הפלילי הבינלאומי הוקם על מנת לקבוע את אשמתם או את חפותם של יחידים, לא כדי להתערב במחלוקת על גבולות (זהו תפקידו של בית הדין הבינלאומי). כמו כן, הגדה המערבית אינה מהווה שטח כבוש, משום שהיא לא הייתה מדינה ריבונית, ולא הייתה חלק חוקי ומוכר ממדינה ריבונית, לפני יוני 1967 (הקהילה הבינלאומית, למעט בריטניה ופאקיסטן, לא הכירה בסיפוח שטחי יו"ש על-ידי ירדן ב-1950). אפילו הפרופסור למשפט בינלאומי ויליאם שייבס (אשר מייעץ לאש"ף, ואשר התפטר מתפקיד יו"ר ועדת האו"ם לבדיקת פעולות ישראל במבצע 'צוק איתן') מודה כי, גם אם ישראל הייתה מצטרפת לבית הדין הפלילי הבינלאומי, ניתן יהיה להפעיל נגדה את סמכות בית הדין בשל פשעים לכאורה ברמת הגולן (שהייתה חלק ממדינה ריבונית לפני יוני 1967) אך לא בגדה המערבית.

על כן, נראה כי הפלסטינים רק יצליחו לצרף עוד מוסד של האו"ם לתיאטרון האבסורד שמתנהל כבר שנים בעצרת הכללית ובמועצה לזכויות האדם. אמנם לבית הדין הפלילי הבינלאומית יש, תיאורטית, יותר יכולת להזיק מאשר לעצרת הכללית ולמועצה לזכויות האדם, אך ישראל יכולה להתגונן באמצעות חקיקה דומה לזו שהתקבלה בארצות-הברית ב-2002 על מנת להגן על חיילים ועל אזרחים מפני מהשימוש הפוליטי בבית הדין.